בדרך אל האופל

None

ביום רביעי שעבר הרג גבר לבן שני שחורים בני כמעט 70 בסופרמרקט בקנטקי. הוא עשה זאת לא לפני שניסה להיכנס לכנסייה השייכת לקהילה שחורה והתאכזב כשמצא דלתות סגורות. האף־בי־איי חוקר את האירוע כ"פיגוע שנאה", בדומה להגדרת הזוועה אתמול בפיטסבורג.

 

הידיעה מקנטקי קיבלה נפח תקשורתי מזערי, גם כי פיגוע ירי עם שני קרבנות כבר לא מזיז לאמריקאים המותשים נפשית, וגם כי היא עמדה בצל התקפת מטעני הצינור שנשלחו בדואר ליריבים פוליטיים, אנשי תקשורת ומתנגדים לדונלד טראמפ.

 

וכך סיכמה ארה“ב שבוע של שני פיגועי שנאה שגבו את חייהם של לפחות עשרה אנשים, בתיבול נסיון התנקשות בנשיאים לשעבר. הריכוז המשולש הזה אולי יוצא דופן בטיימינג ובסמיכות האירועים, אבל לא מפתיע אף אחד באמריקה.

 

מעצם המבנה הבסיסי שלה, ארה“ב היא כר פורה לפילוג גזעי, דתי ואתני. ניסוי האיחוד המוזר הזה יכול להיות מקור לתקווה גדולה או לאפילה מעיקה, והאמריקאים תמיד נעו בין שני המסלולים. אבל מעולם, בוודאי לא בהיסטוריה המודרנית, הם לא דהרו לתוך האופל עם רוח גבית היישר מהחדר הסגלגל.

 

רק השבוע עמד דונלד טראמפ בבית הלבן ותקף את ה"גלובליסטים" - שם קוד מוכר ל"יהודים שמנהלים את העולם". ורק השבוע הוא הבהיר שאם התקשורת לא היתה כותבת עליו דברים שליליים, לא היו נשלחות מעטפות נפץ לבניין של סי־אן־אן. הוא לא חושב שלהמשיך להסית נגד הילארי קלינטון, שנתיים אחרי הבחירות, יכול להסתיים בנסיון התנקשות בחייה. טראמפ לא רואה שום בעיה עם אסיפות קמפיין מלאות ארס, כי מבחינתו להיות נשיא ארה“ב זה להיות נשיא רק של האנשים שתומכים בו. ובין אלה, יש הרבה מאוד גורמים אלימים, גזענים ונוטפי שנאה.

 

טראמפ שיחרר מהבקבוק כל שד מכוער אפשרי. הוא נתן לניאו נאצים ביטחון לצעוד ברחובות ולדרוס אשה בשארלוטסוויל, הוא נתן למאמיני "עליונות לבנה" את החופש להרביץ לשחורים ברחובות, הוא הוציא את האנטישמיות באמריקה לחופשי והוא לא מתכוון לשנות את דרכיו, גם כי הוא לא מסוגל וגם כי בעיניו הוא בכלל הקרבן פה.

 

דונלד טראמפ משקר כמעט בקצב בו הוא נושם, אבל הוא אמר לפחות אמת אחת מוחלטת: "אני יכול לירות במישהו באמצע השדירה החמישית ולא לאבד שום תמיכה". זו אמריקה היום, ואם היא לא תביט למציאות בעיניים, היא כבר לא תמצא את הדרך חזרה מהאופל.