משהו מוזר ועצוב קורה באחרונה לקולנוע הישראלי, וזו לא רק אשמתה של מירי רגב: מקולנוע נועז, מתוחכם, מפתיע — שכל שנה בעשור האחרון הימם עם איזו יציאה לא צפויה (פעם אנימציה פוליטית ב"ואלס עם באשיר", פעם אימה עם "כלבת", פעם קומדיה פרועה כמו "אפס ביחסי אנוש" או ארט־האוס חצוף כמו "הגננת" או "היורד למעלה") — חזרנו להיות קולנוע, ובכן, משעמם לרוב.
אני מודע לכך שזו אמירה נורא תקיפה וכוללנית, שלא עושה צדק עם הרבה מאוד יוצרים שעדיין מעיזים. ובכל זאת, רובם המוחלט של הסרטים שנעשו פה בשנה האחרונה הזכיר את הקולנוע שנעשה בארץ בשנות ה־90, תקופת השפל בתעשייה המקומית: דרמות קטנות, מינוריות, משוחקות היטב, עם תסריט צפוי בשלוש מערכות, קצת צחוק וקצת דמע, ויאללה הביתה או לקפה בקפולסקי. חובבי סרטים כאלו קוראים להם "קולנוע אנושי". אני רחמן כלפיו פחות.
כזה הוא "אין בתולות בקריות", סרטה הארוך הראשון של קרן בן רפאל, המתרחש בקריית־ים (והשימוש בעיר שלא זוכה למספיק חשיפה הוא כנראה המעלה העיקרית שלו). הסרט מספר על מתבגרת חוצפנית (ג'וי ריגר המצוינת, שמופיעה גם במקביל ב"סיפור אחר" והפכה לקמע־מזל של הקולנוע הישראלי), שמסוכסכת עם אמה (יבגניה דודינה), וחולמת לברוח לעיר הגדולה. קו העלילה המרכזי מתחיל כשלמקום מגיע עיתונאי חתיך מתל־אביב (מיכאל אלוני), שהופך כמובן למועמד המוביל לגאול את הנערה מבתוליה. השניים מפיצים שמועה בקריה על בתולת ים השוחה בחוף, דבר המביא למקום תיירים המנסים למצוא אותה. קו עלילה אחר קשור למלחמתה של האם בראש העיר (רמי הויברגר) שמנסה לגרום לסגירת הבר שלה.
כל קווי העלילה הללו מתכנסים בדיוק למקום שאליו ציפיתם, ולא מצליחים לרגש. חלקם מוצלחים יותר וחלקם פחות — בעיקר העלילה הפוליטית מול ראש העיר הויברגר שנראה כמו שאריות מרצפת העריכה של "פולישוק". גם מערכת היחסים בין הנערה המחוספסת המייצגת "פריפריה" לעיתונאי המלוקק מ"הארץ" שמייצג כמתבקש את "תל־אביב" — דיכוטומית וחסרת ניואנסים. ישנם קטעים בודדים שבהם נראה שבן רפאל מנסה לשוות לסרטה נופך פנטסטי וסוריאליסטי, קצת פליני כזה בקריות, אבל זה לא מספיק. "אין בתולות בקריות" פשוט לא מספיק טוב, גם אם הוא לא ממש רע.