לטענת הפרקליטות, הנאשם מכר ב-30 הזדמנויות שונות קנאביס "במשקל לא ידוע" לשלושה קטינים כבני 17. נטען כי המכירות בוצעו בחודשים נובמבר-דצמבר 2016 במרכז הארץ והסכום ששולם לו בכל מכירה נע בין 100 ל-200 שקל. עוד צוין כי בתחילת 2017 נתפס קנאביס במשקל של כארבעה גרם בתוך דף שהיה מונח על מדף פנימי בשידת המחשב שבביתו.
הנאשם הכחיש שמכר סמים לקטינים וטען שאינו מכיר שניים מהם. לדבריו השלושה ביקשו להפליל אותו מאחר שהם מסובכים בתיקי סחר בסמים משל עצמם. הוא ציין שבכל מקרה החומר שניתן לקטינים לא נתפס כך המדינה לא הוכיחה שמדובר בסם מסוכן. ביחס לעבירת השימוש העצמי הוא טען שהחיפוש בביתו בוצע באופן לא חוקי ויש לזכותו גם מאישום זה.
התביעה ביססה את טענותיה בעבירת הסחר על עדותם של הקטינים. השלושה סיפרו שהם חברים קרובים שנים רבות, צרכו את הסמים יחד ואף היו שותפים לקנייתם עבור אחרים.
אבל השופט עמית מיכלס קבע כי חרף טענת המדינה ל"עשרות מקרים" ששל מכירת סמים לשלושת הקטינים, היא לא הצליחה לחזק את גרסתה בראייה חיצונית כלשהו, ולא סיפקה כל הסבר לחסר זה. הוא הוסיף כי ברקע טענת הנאשם שלפיה אינו מכיר שניים מהקטינים, לא נערכה כל פעולת חקירה להפרכת הטענה, כמו למשל בדיקת הקשר הטלפוני ביניהם, מסדר זיהוי, ניסיון לבדוק תאריכים מדויקים יותר של המכירות ועוד.
בפסק הדין צוין שעדויותיהם של שניים מהקטינים היו רצופות אי-דיוקים ואף שקרים של ממש ולא ניתן להסתמך עליהן. עדותו של השלישי הייתה אמינה אך סתרה את עדותם של השניים האחרים. כמו כן, המשטרה לא ביצעה פעולות חקירה הכרחיות כמו בדיקת מועדי השיחות בינו לבין הנאשם ותדירותן.
בפסק הדין צוין שהמדינה לא הוכיחה את סוג הסם שאותו מכר הנאשם: "לא נעשה כל מאמץ חקירתי לבדוק את מועדי המכירה ולאמת את גרסת העדים בראיות חיצוניות... אין לצפות מבית המשפט להרכיב את הפאזל".
השופט כתב בנוסף שגרסת הנאשם לא עוררה אמון רב, והוא מסר תשובות מתחמקות ולא החלטיות, אבל "עמד בהצלחה במשימת הטלת הספק".
בנסיבות אלה זיכה השופט מיכלס את הנאשם מעבירת הסחר. עם זאת, הוא הרשיע אותו בעבירת החזקת סמים לאחר שקבע שאין מחלוקת שהסם שנתפס שייך לו ושהחיפוש בביתו היה חוקי.