חמישה חודשים אחרי מסיבת העיתונאים הנוצצת, בה הוצג הסגל היקר מתמיד של הפועל ירושלים, יוצאת הקבוצה לליגה האמיתית - ליגת העל - עם סגל שחקנים שונה בתכלית. עם הייווד וורקמן, קני וויליאמס ויורם חרוש על הקווים, אבל בלי ג'יימס בלקוול, קווין רנקין וצביקה שרף. ומעכשיו גם בלי פאוור-פורוורד.
גל של הקלה
עם עזיבתו של קיבו סטיוארט הגיעה רכבת ההפתעות לתחנתה הסופית. בניגוד לעצירות הקודמות של הרכבת, בהן הועמסו וורקמן ו-וויליאמס שהביאו עימם תקווה, אחרי התחנה הנוכחית מציף את הרכבת גל של הקלה הדדית. סטיוארט הרי לא ממש נהנה להיות חלק מירושלים, בטח לא בזמן האחרון. גם הקבוצה בעיקר ניזוקה ממנו.
קולות של וויליאמס
אם צביקה שרף היה חוזר לאוגוסט 2000 ומתבקש לבנות מחדש את הפועל ירושלים, עם אותו מידע ואותו חזון שהיו לו אז, סביר להניח שהיה לוקח את סטיוארט שוב.
נכון, מדובר בפאוור-פורוורד לא ממש גבוה, אבל גם במשאבת ריבאונדים. בדיוק מה שצריך כדי לרוץ חזק בליגה ואולי אפילו להפתיע באירופה. שחקן שעושה קולות של ארל ווליאמס, ועל הנייר מסוגל להדליק את הליגה כולה. ממה ששרף לא יכול היה לדעת, למרות הנתונים והחזון, זה שסטיוארט יקים אוטונמיה בתוך הקבוצה. שהוא יעצבן את מלחה, ושלמעשה יהיה מהגורמים העיקריים להפסקת עבודתו של שרף עצמו.
תחנה אחרונה
הקהל של הפועל ירושלים, בנוסף למעלות הרגילות שלו (כמות, נאמנות וחום), הוא גם קהל אינטליגנטי. למרות ערימות הכריזמה בהן מצויד סטיוארט, האוהדים ביציע התקשו לקבל את הסגנון החדגוני שלו. הוא הרשים ביכולת המיקום שלו ובידיים הבאמת נדירות שלו, אבל זה לא חיפה על העובדה שהוא תמיד, אבל תמיד, היה תחנה אחרונה בהתקפה.
הסדר הלא נכון
וכשירושלים החלה לאבד גובה, ראשים החלו להתעופף. כיום נדמה יותר ויותר שאולי היה הגיון בדמויות שנפגעו בעקבות אי-ההצלחה, אבל הרבה פחות בסדר בו התרחשו ההדחות. ג'יימס בלקוול שילם את המחיר על שלא סיפק את הסחורה כמנהיג וקווין רנקין עזב כשהתפוקה שלו החלה להיות אנמית יותר ויותר. ומי נשאר? סטיוארט. למרות הנזק הדי ברור שהוא גרם לקבוצה.
ברק בייאוש
אי אפשר לדעת איזה שחקן גבוה יכולה ירושלים למצוא באמצע העונה. אבל גם פועל אפור, כזה שלא ייקח 13 ריבאונדים למשחק, אבל יתרום עוד שני אסיסטים ויניע את ההתקפה, יכול היה להקל על בלקוול, לא לתסכל את רנקין ואולי, מי יודע, להוסיף קצת ברק באמצע עונה כל כך מייאשת.
בצלמו
ירושלים שאחרי סטיוארט, היא קבוצה בצלמו של יורם חרוש. עד כמה שאפשר ליצור צלם באמצע עונה ובמגבלות כספיות. חרוש הוא מאמן שתמיד יעדיף ליצור משהו שדומה לקבוצה על פני שחקן דומיננטי, שיכול אולי לנצח לבד משחקים.
בתחנה הנוכחית בעונה המפותלת של הפועל ירושלים, לפחות מטעינה הקבוצה על הקרונות קמצוץ תקווה. תקווה לשחק משוחרר יותר, יפה יותר וקבוצתי. גם אם כל זה לא יספיק בכדי ממש להציל את העונה, לפחות קבוצה ירושלמית תסיים אותה. ולא ערימה של פרטים בודדים ומשועממים שמשקיפים בשיעמום על הדרך מהקרונות.