בעת התאונה הייתה האחות בת 49. האירוע התחיל כששמעה צעקות מחדר הרחצה במחלקה שבה עבדה. יחד עם מנהל המחלקה היא רצה למקום, שם מצאה מטופלת יושבת על כיסא מחוסרת הכרה וזקוקה להחייאה. השניים גררו את המטופלת, ששקלה כ-100 ק"ג, אל מחוץ לחדר, כיוון שהיה צר מכדי להכניס אליו אלונקה.
לאחר שסיימו חשה האחות כאב חד בגב התחתון. בהמשך היא עברה טיפולים רבים, כולל ניתוח שאיבת דיסק, אולם הכאבים לא חלפו, ולמעשה היא סובלת מהם עד היום, כמו גם ממגבלה בתנועה. לאחר שנקבעו לה נכויות זמניות, ב-2009 קבעה לה ביטוח לאומי 20% נכות קבועה.
בתביעה שהגישה טענה האחות התובעת שקופ"ח כללית הפרה את חובתה כלפיה, בין היתר בכך שלא סיפקה לה סביבת עבודה הולמת, ולא ניתנו לה הדרכה או תרגול כלשהו בנוגע לאופן הרמת משאות הכבדים בדמות חולים. היא צירפה חוות דעת מומחה בטיחות שלפיה רוחב פתחו של חדר הרחצה לא תאם את התקנים הנדרשים והיה צר מדי.
מנגד, כללית טענה שלא הייתה התרשלות כלשהי, שכן כל העובדים קיבלו הדרכות בטיחות, ואילו כאן מדובר באירוע פתאומי ובלתי צפוי של חולה בסכנת מוות. היא הוסיפה שהאחות פעלה בניגוד להנחיות שקיבלה, ולפיהן במצב שאיש סגל לא יכול לטפל בעניין בעצמו, עליו לקרוא לעזרה של צוות נוסף, כך שבכל מקרה התאונה של התובעת אירעה באשמתה.
השופט יובל גזית ציין בפסק הדין שקופ"ח כללית לא הציגה אפילו "בדל ראיה" לקיומן של הנחיות בטיחות לעובדים בדבר הרמת משאות או חולים, והזכיר כי התובעת אכן הסתייעה באיש צוות נוסף – מנהל המחלקה.
נקבע כי פתח החדר – שרוחבו היה 75 ס"מ – אכן לא עמד בתקן המינימלי של 90 ס"מ. "לא הייתה אפשרות אחרת מלבד גרירת הכיסא שעליו ישבה החולה, ותוך חדר השירותים החוצה בכדי לאפשר מתן טיפול החייאה".
בנסיבות אלה קבע השופט שקופ"ח כללית אכן התרשלה, ובתוך כך ציין שלאחר המקרה עבר בית החולים שיפוץ ופתחי חדרי הרחצה הורחבו. עם זאת, הוא החליט לייחס לאחות 20% מן האחריות לאירוע, מאחר שאף שהיה מדובר בשניות קריטיות, היא יכלה לקרוא לאחד הסניטרים שלדבריה היו מחוץ לחדר.
לתובעת נקבעו נזקים שכללו כאב וסבל, הפסדי השתכרות והוצאות רפואיות, ולאחר הפחתת 20% הם הועמדו על כ-321 אלף שקל. מאחר שקיבלה מביטוח לאומי תגמולים בסך של כ-594 אלף שקל, התוצאה הייתה שהפיצוי "נבלע" בתשלומי המוסד.