הדירה הייתה שייכת לסבם של התובעים, והוא הורה בצוואתו שהנכס יועבר לידי בנו, ולאחר מותו לידי שלושת נכדיו. אלא שזמן קצר אחרי מות הסב ב-2010 מכר האב את הנכס לידידה שלו. בעקבות זאת הגישו שלושת בניו את תביעתם. בינתיים הלך גם האב לעולמו כך שהתביעה המשיכה להתנהל נגד הידידה.
הבנים טענו שאביהם החליט למכור את דירת הירושה לנתבעת, שאותה הם כינו "פילגשו", עוד בהיותו נשוי לאמם, ובמחיר נמוך משמעותית משוויה בשוק. זאת, לטענתם, על מנת לנשל אותם ולנקום בהם על כך שתמכו באמם בהליך הגירושים. הם הדגישו שאין כל היגיון במכירה, לא רק בשל הסכום הנמוך אלא גם על רקע טענת אביהם בהליכים מקבילים על אודות מצבו הכלכלי הקשה. בנוסף, האחים הזכירו שהמכירה נוגדת את רצון סבם המנוח.
מנגד טענה הנתבעת שלא הייתה כל מניעה להעביר לה את הדירה, מהלך שנעשה כדין, דווח ונרשם. היא הכחישה רומן כלשהו עם האב: לדבריה היא נשואה וחיה עם בעלה, והמנוח שהיה חבר טוב שלה שהתגורר עימם כמה חודשים לאור המשבר בנישואיו.
אבל השופט נחשון פישר קיבל את התביעה, "לאור הוכחת חוסר תום לב של ממש בפעולות המכר והתשלום בין הנתבעים, פעולות שאינן הגונות ואינן מוסריות אשר אף עולות כדי פגיעה בתקנת הציבור". הוא הצביע על כך שהדירה נמכרה בתקופה שבה היחסים בין אב לילדיו היו רעועים, זמן קצר לאחר שקיבל אותה מאביו המנוח, מה גם שלא הוכח כי היה במצב כלכלי קשה.
בפסק הדין צוין שמדובר בהסכם שנעשה למראית עין בלבד וב"העברה סיבובית", שכן לאחר המכירה משך האב את הכספים שנכנסו לו לחשבון. השופט זקף לחובת הנתבעת את העובדה שסירבה להגיש מסמכי בנק שהיו יכולים להפריך את עמדת הבנים.
כמו כן, מבלי להכריע בשאלה אם בין השניים היה רומן או שהיו רק ידידים, תהה השופט פישר מדוע הדירה נמכרה דווקא לה, ומדוע לאחר מכן נרשמה על שמה בלבד ולא גם על שמו של בעלה.
עוד נקבע כי לא ניתן להתעלם מרצונו של סבם של התובעים, שהיה עמם ביחסים טובים ודאג להם כל חייו, ולכן בחר במנגנון של "יורש אחר יורש". השופט פסק זאת אף שבצוואתו הסב לא הכניס "פסקת הגבלה" שלפיה אסור לאב למכור את הדירה. הוא הפנה לדעת מלומדים שלפיה אין הכרח שתהיה אמירה מפורשת ומה שקובע הוא התחקות אחר רצון הסב.
בסיכומו של דבר קבע השופט פישר כי הסכם המכר בטל. לנוכח התוצאה, הנתבעת חויבה לשלם לתובעים הוצאות משפט בסך 60 אלף שקל.