התאונה אירעה כאשר השוטר עצר את כלי הרכב והחל בנסיעה אחורנית במטרה לעלות על נתיב שיאפשר לו לעלות על גשר שאותו פספס. הוא עלה על אי תנועה המצויר על הכביש וחסם את דרכו של רוכב הקטנוע, שאיבד שליטה ונפל לכביש. הקטנוע פגע בכלי הרכב המשטרתי ונזרק לנתיב הנגדי. הרוכב סבל משברים באגן ובצלעות, בנוסף לפגיעות בגפיים וחבלת ראש. הוא עבר ניתוח לקיבוע האגן והיה מאושפז יותר מ-60 יום. מאז הוא סובל בין היתר מכאבי ראש, נדודי שינה וקשיי זיכרון.
בעקבות התאונה הורשע השוטר בבית המשפט לתעבורה בחיפה בעבירות של נהיגה ברשלנות, גרימת חבלה של ממש וגרימת נזק לאדם. בתביעה שהגיש לימים רוכב הקטנוע הוא ביקש להסתמך על פסק הדין של בית המשפט לתעבורה, שקבע כי התאונה נגרמה בשל רשלנות השוטר.
אל הרוכב הצטרף ביטוח לאומי בתביעת "שיבוב" (החזרת הכספים) על תשלומים ששולמו וישולמו לתובע על הנזקים שנגרמו לו בתאונה, שהוכרה כתאונת עבודה.
הנתבעים טענו שמאחר שבזמן התאונה רכב התובע ללא ביטוח חובה, יש לקבוע כי הוא הסתכן מרצון, ובהתאם לייחס לו 33% מן האשמה לתאונה. אבל השופטת עידית וינברגר הבהירה כי העמדה הרווחת בבתי המשפט היא כי "נהיגה ללא ביטוח חובה בתוקף אינה מקימה אשם תורם כלשהו", וכי היעדר ביטוח אינו מלמד על כך שהתובע ביקש לחשוף את עצמו ביודעין לסיכון המשפטי של הנזק שנגרם לו.
היא הזכירה שבהליך התעבורה, בית המשפט קבע כי התובע לא יצר את הסיכון בנתיב נסיעתו, ולא הייתה לו כל תרומה להיווצרות הסיכון שהוביל לתאונה ולפציעתו הקשה.
בפסק הדין נדונו מחלוקות שונות בנוגע לנזקים שנגרמו לתובע. השופטת ניתחה חוות דעת רפואיות בתיק, ובסופו של דבר החליטה להעמיד את נכותו הרפואית והתפקודית על שיעור של 45%.
היא דחתה את עמדת הנתבעים שלפיה לרוכב לא נותרה נכות קוגניטיבית כלשהי, לאחר שאימצה ברובה את עמדתו של מומחה מטעם בית המשפט שקבע כי הוא סובל מנכות נפשית עקב פגיעת ראש שספג בתאונה.
נזקי התובע - שכללו הפסדי שכר, כאב וסבל והוצאות רפואיות – הוערכו בכ-2.4 מיליון שקל. בהתאם נקבע שחברת הביטוח תשלם לרוכב את סכום זה, בניכוי תגמולים שקיבל מביטוח לאומי, לאחר שהמוסד יגיש בנושא חוות דעת מעודכנת. בנוסף, הנתבעות חויבו בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בשיעור של 20% מסכום הפיצוי.