המרתף של נטפליקס

הצד האחר של הרוח, נטפליקס, מתי שבא לכם

כמו הבדיחה הקלאסית בספר "המדריך לטרמפיסט בגלקסיה", על המסמכים החשובים בעולם המוצגים לראווה בבית העירייה, בתוך מרתף חשוך, בתא השירותים, מאחורי דלת נעולה שעליה כתוב "זהירות נמר" - כך גם "נטפליקס" עסוקה בשנים האחרונות בקמפיין "שופוני" יקר שמוחבא משום מה מהציבור הרחב. 13 מיליארד דולר בשנה משקיעה ענקית הסטרימינג בתוכן מקורי, ועדיין רובכם מכירים רק את "בית הקלפים" בזכות הוט או יס. את מה שאמור היה להיות הפרויקט הכי אנין ויוקרתי שלהם - הסרט "הצד האחר של הרוח" - לא הייתי מוצא גם אם הייתי נובר שעות בעמוד הפתיחה שלהם עם פנס.

 

ולמה בעצם? אחרי שהאחים כהן ונטלי פורטמן עשו להם סרטים שלא יראו אור יום, בנטפליקס גייסו לשורותיהם אגדה מתה: אורסון וולס. הבמאי של "האזרח קיין" כבר 33 שנה מתחת לאדמה, ובכל זאת זה לא הפריע לענקית הסטרימינג להציג בפסטיבל ונציה האחרון - ובתחתית המרתף הטלוויזיוני שלהם החל מהחודש שעבר - את הסרט "החדש" שלו. כלומר 100 שעות של חומר צילום שהגאון האומלל צילם אי שם בתחילת שנות ה־70, ערוכות ברישול לשעתיים על ידי גדוד של עוזרים וממשיכי דרך מטעם עצמם, במעשה נקרופיליה קולנועי שלא ברור אם הוא יותר נועז, נוגע ללב או אידיוטי.

 

 

לא תופתעו לגלות שהסרט של הבמאי המהולל שמעולם לא הושלם, "הצד האחר של הרוח", מספר בעצם על סרט אחרון של במאי שמעולם לא הושלם, שגם שמו "הצד האחר של הרוח". מגלם אותו בסרט־בתוך־סרט ג'ון יוסטון, במאי מהולל אחר, ואת העוזר שלו בסרט מגלם עוזרו של וולס במציאות, וכו' וכו'. הרבה כאב ראש ומודעות עצמית שחוקה.

 

ובכן, "האזרח קיין" זה לא. וגם לא ממש סרט. זה יותר פרגמנטים של סרט שבהם וולס עוסק בלקקנות עצמית עם פורטרט של במאי נערץ, גבר שבגברים, מעשן סיגרים, כובש נשים (שמוצגות רוב הסרט ב"עירום אמנותי", כמובן), ומשווה תדיר לאלוהים ולישו. קצת מביך.

 

אפשר, בסלחנות, לראות את הפרויקט המוזר הזה כמקבילה לערב אלתור בג'אז, או לחלופין כהצצה מאוחרת למוחו של אדם מוכשר באמת, שמעניין בעיקר עכברי סינמטקים. אבל גם צריך להגיד ביושר: אולי יש סיבה מדוע וולס מעולם לא השלים את סרטו, אולי כי הוא הבין שזו נותרה טיוטה שלא הייתה צריכה לראות אור יום.

 

ו"נטפליקס"? הם לא התאפקו. הם הקימו מהאדמה רוח שובבה כדי לעשות פרסומת לעצמם, ובסוף קברו אותה שוב במרתף הכי חשוך שמצאו.

 

בקטנה: מסגרת "סדרת כתבות" של חדשות עשר, הידועה יותר בשמה "כך מותחים מהדורה לשעה ורבע במינימום הוצאות", הולידה בכל זאת כמה יציאות יפות. זה לא המקרה בסדרה השבועית הנוכחית שלהם, שצוללת בלי בושה לקלישאת הישראליות מספר אחת: צבא, צבא ועוד צבא - וספציפית אתמול, "לילה ראשון בלי אמא". על פניו, מסקרן לחפש דווקא שם תובנות חדשות, אבל תיאור שיחת הטלפון הראשונה מהבקו"ם וחלומות על קציצות ואורז מצד ילדים שלא ראו בית כבר 12 שעות, זו לא הדרך. ובעיקר עולה השאלה האם קברניטי חדשות עשר נתנו אור ירוק לסדרה הספציפית הזו כי חשבו שבאמת יש מלא צופים שלא יודעים מה זה בקו"ם, או שזו פשוט הדרך הנכונה למיתוג "כל ישראלי" של המהדורה "השמאלנית" בדרך לאיחוד עם רשת.