באחד מימי דצמבר 2006 נדרש התובע להעביר מחשבים מהמעבדה למחסן. כשהרים את אחד המסכים הישנים והכבדים הוא הרגיש דקירה בגב וכאבים עזים. לימים התגלה שמדובר בפריצת דיסק שבגינה הוא עבר שני ניתוחים, אך למרות זאת מצבו לא אפשר לו לחזור לעבוד במקצוע. ביטוח לאומי הכיר באירוע כתאונת עבודה וקבע לו 30% נכות.
בתביעה שהגיש נגד בני עקיבא הוא טען לרשלנות משום לא סופקו לו אמצעי עזר או נהלי עבודה מסודרים. מנגד, הישיבה התכחשה לכך שהתאונה התרחשה וביקשה לדחות את עדותו של התובע, תוך שהפנתה לתיעוד הרפואי מאותו יום, שבו נרשם כי לא היה "סיפור חבלתי".
אלא שהשופטת שרון צנציפר הלפמן האמינה לגרסת הטכנאי, שנתמכה בעדויות עובדי הישיבה. היא שוכנעה שהוא לא דיווח על התאונה בפנייה הראשונית למוקד כי היה בטוח שבסך הכול נתפס לו הגב.
באשר לאחריות לתאונה טענה בני עקיבא כי מאחר שמשקלו של המסך לא ידוע, והעברת המחשבים לא הייתה חלק מעבודתו השוטפת של התובע, הרי שלא הוכח כי התרשלה. לדבריה, הוא יכול היה להסתייע בתלמידי הישיבה ולא לבצע את הניוד בגפו. אבל גם כאן העדיפה השופטת את עמדת הטכנאי וציינה כי מומחה בטיחות מטעם התנועה אישר שמדובר במסך כבד ששוקל כ-19 ק"ג לכל הפחות.
נקבע כי התובע הוכיח שנדרש לסחוב מחשבים כבדים לעיתים תכופות. "עוד הוכח", נכתב בפסק הדין, "כי ניודם של צגי המחשבים נעשה בתנאים אגרונומיים מורכבים, שאינם נשיאה במישור, כל זאת בלא שהועמדו לרשות התובע אמצעי עזר לנשיאת המסכים ובלא שהתובע קיבל מהנתבעת הדרכה ראויה".
השופטת צנציפר הלפמן ציננה שהרמת משאות כבדים היא טריגר לפריצות דיסק, וקבעה שהאחריות של הישיבה לתאונה הוכחה, אם ייחסה לתובע 15% אשם תורם משום שהרים את המחשבים לבדו מבלי לבקש סיוע.
בהתאם לחוות הדעת הרפואיות הועמדה הנכות הרפואית של התובע על 24%. לאחר שהתרשמה כי הפגיעה משפיעה משמעותית על היכולת של התובע לעבוד במקצוע שלו, קבעה השופטת שהנכות התפקודית שלו גבוהה יותר ועומדת על 30%.
בהתאם לכך הועמדו הנזקים שלו (כאב וסבל, הפסדי שכר ופנסיה, הוצאות רפואיות וכיו"ב) על מיליון ו-560 אלף שקל. לאחר ניכוי האשם התורם וקיזוז תגמולי הביטוח הלאומי, חויבה ישיבת בני עקיבא לשלם לו 527,695 שקל בנוסף להוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בשיעור של 23.4% מסכום הפיצוי.