"הכל נגמר. אין לי בשביל מי לחיות"

שלושה שבועות אחרי הרצח של בתה סילבנה צגאיי, אמה ג'וי מסרבת לאכול, לשתות או לקום. בחדר קטן בשכונת התקווה היא רק בוכה. בריאיון קורע לב היא מספרת איך עלתה יחד עם בתה ברגל מאריתריאה דרך המדבר, ואיך התקיימו בקושי בישראל אבל מצאו נחמה זו בזו. ואז פגשה את טספסיון, גבר אריתריאי שהיה נדיב בתחילה אבל לטענתה הלך ונעשה תוקפני ואלים. אחרי שהתגרשו היא חששה שיפגע בילדה, התלוננה במשטרה והחליפה מנעולים, אבל לא תיארה לעצמה איך זה ייגמר. וב–26 בנובמבר, כשסילבנה לא ענתה לטלפון, "זה היה הרגע שידעתי שמשהו רע קרה. פתחנו את הדלת. ראינו מרחוק את סילבנה שוכבת על הספה, מכוסה בסדין. ראיתי את הפנים שלה. הן היו נפוחות וכל הראש היה פתוח לה במצח. כשהרמתי את הסדין, מיד הבנתי מה קרה. ולא יכולתי להאמין. הרי היא ילדה. עוד לא חגגנו לה יום הולדת 13. בחיים שלי לא אשכח את המראה הזה". פרקליטו של החשוד: "הוא משתף פעולה, מסר את גרסתו וממתין לסיום חקירת המשטרה"

ערב־ערב המתינה סילבנה צגאיי לאמה שתחזור מעבודתה כשוטפת רצפות. הייתה זו שעת בדידות. החוגים הסתיימו, החברות התפזרו, ובדירה הקטנה בשכונת התקווה השקט הכביד. אבל בלילה, כשג'וי המותשת סיימה את עבודות הניקיון ודפקה בדלת, הבית ניעור לחיים. האם הכינה אוכל והבת את הקפה. הן ישבו על הספה, פרשו שמיכת צמר ודיברו על תוכניות וחלומות. "זה היה הזמן שלנו, רק שתינו בבית", אומרת ג'וי והזעקה מנסרת בקולה. "היה קשה אבל היינו שמחות. סילבנה הייתה רוקדת ושרה, מסרקת את השערות הארוכות שלי, מסדרת את הציפורניים שיהיו ישרות ולבנות. תמיד אמרה לי, 'אני רוצה אמא יפה'".

 

הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

 

שלושה שבועות אחרי הרצח המזוויע של בתה היחידה, על פי החשד בידי בן זוגה לשעבר, וכל היופי הזה הפך לעור, עצמות ועיניים. האם הצעירה, היום בקושי בת 34, מסרבת לאכול, לשתות או לקום. צפודה ומכווצת היא יושבת על מזרן בקצה החדר. בוכה ומקיאה, מקיאה ובוכה. בשבוע האחרון אפילו לשירותים לא הייתה מסוגלת ללכת.

 

 

עדיין לא בת 13 במותה הנורא, סילבנה כבר הייתה הפה והשפתיים של האם. מתרגמת אותה לעברית. מכוונת אותה במרחבי הביורוקרטיה, מסבירה על עולם חדש של רשתות ומסכים. "סילבנה לימדה אותי איך להסתדר בארץ, איך למלא טפסים, איך לשלם בבנק", אומרת האם. "ואני עבדתי קשה כדי שיהיה לה עתיד. ידעתי שתגדל למישהי חשובה, כי הייתה כל כך חכמה וחרוצה. רציתי בשבילה חיים אחרים ממה שהיו לי. ולכן עזבתי את אריתריאה ועליתי לישראל ושברתי את הגב בניקיון וחסכתי כל שקל כדי לקנות ספרים ומחברות וכל מה שצריך כדי שהיא תצליח בחיים".

 

הן היו משפחה חד־הורית קטנה ומלוכדת, רק אם ובת, זו בשביל זו. והיו מאושרות בדרכן. "סילבנה אהבה לשיר. בכנסייה הייתה אחראית על המזמורים וגם בבית שרה. כשהייתי נכנסת אל הבניין שלנו בלילה, עייפה, שמעתי את הקול שלה מהמדרגות וידעתי שיש בשביל מי לחזור הביתה". בכי קורע לב מטלטל את הגוף הרזה, את הפנים הצנומות. ושוב היא מקיאה את נשמתה. "עכשיו הכל נגמר. אין בשביל מי לחזור הביתה. אין בשביל מי לחיות".

 

 

 

מערבבות קמח ומים

 

הרציחות האלימות של הנערות סילבנה צגאיי בדרום תל־אביב ויארא איוב בגוש חלב, בדיוק בשבוע שבו חל יום המאבק הבינלאומי באלימות נגד נשים, זיעזעו את המדינה והוציאו המונים לרחובות בשרשרת הפגנות מחאה נגד הממשלה והרשויות.

 

צגאיי נרצחה בביתה, על פי החשד, על ידי בן זוגה לשעבר של אמה, טספברהן טספסיון, בן שסירב להשלים עם פרידתה ממנו. בשעות צהריים הוא ארב לה על פי החשד ליד דלת הבית, דחף אותה אל המיטה, אנס אותה וחנק אותה למוות. יארא איוב ז"ל נעלמה בדרכה למסיבת יום הולדת. שלושה ימים לאחר מכן נמצאה גופתה בפח אשפה ועליה סימני אלימות. בכך הצטרפו לרשימה הולכת וגדלה, בלתי נתפסת, של 24 נשים שנרצחו מתחילת השנה באלימות על רקע מגדרי.

 

ובעוד הרחובות רותחים ונשות המחאה ממשיכות להפגין ולדרוש הגנה וחיים, נשות דרום תל־אביב עסוקות בעיקר בהישרדות. בחדר האבלים הן מערבבות קמח ומים לפיתה על הסאג'. משדלות את ג'וי להכניס משהו לפה. אחרות נטלו ימי חופשה יקרים מפז כדי לשבת עם האם האבלה ולהשגיח עליה. אחת המשפחות בקהילה פינתה לה חדר שהוסב לאוהל אבלים. והחדר קטן ועלוב. תנור בחצר. כירה מפויחת. טיח נושר מהכתלים. הדיירים המשלמים תמורתו ישתכנו עד תום ארבעים ימי האבל בחור אחר.

 

הקהילה היא הדבר המרגש ביותר בדרום תל־אביב. זו קהילה של חסרי מעמד המנקים מחראות תמורת מעט כסף. הם תרמו ברצון מכספם הדל כדי לסייע לאם להביא את בתה הקטנה לקבורה באריתריאה. "הילדה הייתה צריכה לחזור לכפר של ההורים של אבא שלה", ממררת האם בבכי, "ככה נהוג בתרבות שלנו, ולא יכולתי לשבור את המסורת". הקהילה דאגה לסידורי הלוויה, ההטסה והקבורה.

 

"אם לא נעזור אחד לשני, מי יעזור לנו?" אומרת עדן טספמרים בפשטות. היא מנהלת המרכז הקהילתי לנשים אריתריאיות, בעצמה אם חד־הורית לשלושה ילדים, שיום־יום מתייצבת בחדר הזה על חשבון עבודתה וזמנה כדי לתמוך בג'וי. המרכז שלה, שהוקם ביוזמת הנשים האריתריאיות בדרום תל־אביב והתחיל כגן ילדים שלא הייתה להם מסגרת בשעות העבודה של ההורים, מעניק תמיכה וכוח לנשים במצוקה, כלים ללימוד השפה ורכישת מקצוע. עכשיו היא משדלת את האם לגרוב גרביים חמים ולהתכסות מפני הקור. אבל ג'וי מסרבת, קוראת לילדתה המתה בזעקה גדולה ומרה, ביבבה חודרת לב, עד שכל הנוכחים בחדר משפילים מבט ולא יודעים את נפשם מרוב צער.

 

"קיבלו אותנו בשמחה"

 

היא הגיעה מאריתריאה ב־2010. הפכה לשוהה בלתי חוקית, המוגנת זמנית מגירוש בשל היותה אם חד־הורית. חמש שנים קודם לכן התחתנה ונכנסה להיריון, ועוד לפני שסילבנה נולדה התגרשה מבעלה. חמש שנים גידלה את סילבנה לבד באריתריאה ובסופן אב הילדה יצר עימה קשר והציע לה להגיע לישראל בעקבותיו. "חשבתי שלסילבנה יש הרבה יותר סיכויים בישראל מאשר באריתריאה", אומרת האם בפשטות. "אז יצאנו לדרך. הלכנו ימים רבים בסיני, ברגל, עברנו סכנות ותלאות. היה קשה מאוד לי ולילדה, אבל בישראל קיבלו אותנו בשמחה. חברים דאגו לנו. הגרוש שלי הציע לנסות לחיות שוב יחד. ניסינו, וכעבור כמה חודשים הבנתי שמה שלא הלך שם לא ילך גם פה ונפרדנו סופית".

 

מאז גידלה את הילדה בכוחות עצמה. ולמרות שחיו בדוחק, סילבנה גדלה לנערה עליזה וחייכנית, מלאת שמחת חיים. "היא הייתה ילדה טובה ומסורה", אומרת האם. "תמיד מוקפת בחברות, תלמידה חכמה, פעילה, אוהבת לעשות ספורט. היא עזרה לי לנקות את הבית, אהבה לבשל איתי, ובתקופות שלא הייתי בבית והייתה קטנה מדי, הייתה מגיעה כל יום למועדונית ומקבלת שם ארוחה חמה ועזרה בשיעורי בית".

 

היו לה תחביבים?

 

"סילבנה אהבה לסרוג. היא הכינה עבודות קרושה וכובעים עם מסרגה אחת". היא הייתה הילדה היחידה בין נשים בקוצ'ינטה (קולקטיב של נשים אפריקאיות מבקשות מקלט המייצרות מוצרים סרוגים ומעבירות שיעורי קרושה וארוחות מסורתיות תמורת שכר ושירותים סוציאליים - שמ”ב). בגיל שבע, מסיבות כלכליות, עקרו סילבנה ואמה מדרום תל־אביב לרמת־גן, שם התגוררו במשך שלוש שנים. לפני שלוש שנים שבו לדרום תל־אביב. היא הייתה ילדה וגם מבוגרת, בת שהיא גם קצת אמא. החיים השוטפים לא היו פשוטים, אבל סילבנה צלחה אותם בצחוק ובאופטימיות. אבל כל זה נעצר, אומרת האם ביובש, ביום שבו החשוד ברצח נכנס לחייהן.

 

"התחיל לצעוק ולהכות"

 

את סטפברהן טספסיון הכירו לראשונה לפני שנתיים וחודשיים. "הוא ידע לדבר יפה וגם היה מבוסס כלכלית", היא מספרת. "הוא התייחס בהתחלה מאוד יפה לסילבנה. כשסיפרתי לו שיש לי תוכניות לילדה ושהיא מצליחה בלימודים, הוא שמח בשבילה. חשבתי שהוא יתמוך בשתינו ולכן החלטתי להתחתן איתו. עשינו טקס נישואים בכנסייה ובהתחלה היה לנו טוב. גם הילדה הייתה שמחה בשבילי. אבל אחרי שנה הוא השתנה, התחיל לדבר לא יפה אליי ואל סילבנה, היה עצבני. לא יכולתי לדעת מה המחשבות שלו, כי הוא אמר משהו אחד אבל התנהג בצורה הפוכה. חשבתי שזה יעבור לו, אבל ההתנהגות שלו נהייתה אלימה. הוא התחיל להכות אותי ולצעוק עליי. הוא היה אדם רע ואיש קשה, מאוד תוקפני, מאוד אלים".

 

חשבת לעזוב אותו?

 

"לא מיד. חשבתי שאולי זה זמני, שהוא ישתנה לטובה. היה לי מאוד קשה להסתדר לבד. המשכתי לעבוד בניקיון והייתי צריכה את הכסף בשביל סילבנה".

 

הסימנים הרעים זלגו מהבית החוצה. יומיים לאחר הרצח סיפר אחד השכנים על מה שהתחולל לדבריו בבית משפחת צגאיי: "בן זוגה של האם התעלל בילדה והיכה אותה באופן קבוע", סיפר לכלי תקשורת. "הגרוש של האם היה מעביר לה דרך הילדה כסף בכל חודש. פעם אחת הוא נתן לה 2,000 שקל והיא לקחה מתוכם 100 שקלים כדי לקנות משהו עבור עצמה. כשבן הזוג של האם גילה את זה, הוא הרביץ לילדה והיא ברחה אלינו וסיפרה לנו. אחר כך היא חזרה הביתה".

 

כשהאלימות עברה גם לילדה, החליטה האם לדבריה להיפרד מטספסיון. "הוא היה נותן לסילבנה מכות וצועק עליה", היא אומרת בדמעות. "וכשזה קרה הבנתי שזהו, הגענו לסוף הדרך. רציתי להתגרש ממנו. ובגלל שהכנסייה שלו לא מאשרת גירושים באופן רשמי, עשינו את זה דרך המשפחה. הבאנו כמה אנשים מהצד שלו, כמה אנשים מהצד שלי, חתמנו על מסמך ונפרדנו".

 

זה קרה לפני חמישה חודשים. "סילבנה פחדה ממנו, וגם אני הסברתי לה שמדובר באדם רע ושבגלל זה נפרדנו ממנו", משחזרת ג'וי. "אבל הוא לא קיבל את הפרידה בצורה יפה. הוא המשיך לשלוח נציגים לשכנע אותי לחזור אליו. גם המשפחה שלו ניסתה לשכנע אותי לתת לו עוד הזדמנות, אבל אני התעקשתי. אמרתי, לא עשיתי את כל הדרך מאריתריאה לישראל כדי שהילדה שלי תחטוף מכות מגבר בתוך הבית שלה".

 

ג'וי מספרת שגם לאחר הפרידה המשיך טספסיון להציק. לדבריה, הוא היה מתייצב בביתן, צועק, מכה, מאיים. "פחדנו ממנו", היא אומרת. "בשלב מסוים ביקשתי מהמשפחה שלו שתעזור לי להרחיק אותו. אבא שלו אמר לי, הילד הזה מאיים גם עליי, לא רק עלייך".

 

ועדיין, היא לא חשבה לרגע שנשקפת ממנו סכנה לחייה, או לחיי ילדתה. "אף פעם לא האמנתי שהוא רוצה להרוג אותי או את סילבנה", היא אומרת. "חשבתי שהוא יפגע בי פיזית. אבל בילדה, ועוד בדרך הזאת?" ושוב הזעקה המטלטלת, והקריאות הנואשות, והבכי הזה הנורא.

 

"השוטרים שלחו הביתה"

 

היא מספרת שכחודש לאחר הפרידה הוא הגיע לביתן ולקח את המפתח. "הוא היה אלים מאוד גם כלפיי וגם כלפי הילדה", אומרת ג'וי. "כשלקח את המפתח, סגר אותנו בתוך הבית. מאוד פחדנו. באותו ערב החלטנו ללכת למשטרה ולהתלונן. ניגשנו לתחנת המשטרה, ישבנו מול השוטרים. אני בכיתי, סילבנה בכתה. אמרנו, אנחנו מפחדות שהוא ימשיך לפגוע בנו, אבל השוטרים לא עזרו לנו, אמרו שאין מה לעשות מראש. ישבנו שם עד השעה אחת בלילה, אבל השוטרים שלחו אותנו הביתה בחזרה. הם אמרו, ‘רק אם הוא יגיע אלייך הביתה ויאיים עליכן פנים מול פנים תתקשרי אלינו ונשלח ניידת בזמן אמת’. אמרתי לשוטר, אני לא אוכל להתקשר בזמן אמת כי הוא מסוכן, ואם הוא יעמוד מול הפנים שלי מה אני אוכל לעשות? הוא לא ייתן לי לצלצל למשטרה, הוא הרבה יותר חזק ממני. אבל השוטרים אמרו, ‘מצטערים, אנחנו לא יכולים לעשות יותר’".

 

ממשטרת ישראל נמסר: "אנו מצרים על תוצאותיו הטראגיות של האירוע. מטעמי צנעת הפרט משטרת ישראל אינה נוהגת להתייחס להליכים כאלה או אחרים הנוגעים לחקירות מתנהלות. למרות האמור, אנו רואים לנכון לציין כי הפרטים שהובאו בפנייתכם לוקים באי־דיוקים מהותיים. טרם האירוע שבו נרצחה המנוחה לא התקבל כל דיווח במשטרת ישראל ולא הוגשה תלונה או פנייה שעניינה אלימות פיזית או מילולית מצד החשוד ברצח כלפי המנוחה, לא על ידה באופן אישי ולא על ידי אדם או גורם אחר. כמה ימים לפני הרצח התקבלה במוקד 100 של המשטרה שיחה שבמסגרתה דווח על ידי המנוחה כי בן זוגה לשעבר של אמה הגיע לביתם, אסף את חפציו ומסמכיו ועזב. על אף שלכאורה לא עלתה מסוכנות מתוכן השיחה ועל אף שגילה של המנוחה לא היה ידוע, כוחות משטרה הגיעו לכתובת שמסרה ושאלו את המנוחה באופן יזום אם ננקטה כלפיה אלימות מכל סוג שהיא, פיזית או מילולית, הציעו את עזרתם ונענו בשלילה. נציין כי חקירות מקרי רצח מנוהלות במשטרה באופן יסודי ומקצועי תוך חתירה בלתי מתפשרת להגיע לחקר האמת ולהבאת הרוצחים לדין, בלא כל קשר לזהותו או מוצאו של החשוד או הקורבן".

 

ג'וי מספרת ששתיהן חזרו הביתה מתחנת המשטרה כשהן מבוהלות ופגועות. "סילבנה תמיד חשבה שהמשטרה תעזור, ולא הייתה רגילה לתשובות כאלה. הייתה בטוחה שמיד יעצרו אותו כדי שלא ימשיך לפגוע בנו. חשבה שלפחות יקראו לו לתחנה ויזהירו אותו. היא הרגישה שלא מתייחסים אלינו ברצינות ולא הבינה איך זה יכול להיות. בדרך היא בכתה. אמרה לי, למה השוטרים לא עזרו? ואני אמרתי לה, אנחנו נעזור לעצמנו. החלפתי את המנעול של הבית ושל החצר, ונתתי העתקים של המפתחות לכל השכנים. אמרתי אם תהיה בעיה, יוכלו להיכנס ולעזור לנו".

 

היא מספרת ששבוע לפני הרצח, בשבת בבוקר, הגיע טספסיון לביתן. "בדיוק יצאתי לאירוע קצר, לשעה אחת, והשארתי לסילבנה את הפלאפון. אני חושבת שהוא הסתובב מחוץ לבית וחיכה שאצא ממנו. סילבנה שיחקה עם הילדים של השכנים ולכן הדלת לא הייתה נעולה. כנראה הוא קפץ מעל השער של החצר, כי לא היה לו מפתח, ונכנס לבית והתחיל לקחת ניירות. בגלל שהיו עוד ילדים סילבנה העזה לשאול אותו ‘למה באת, אמא לא פה, ולמה נכנסת בלי הרשות שלנו?’. הוא צחק, סילבנה נבהלה והתקשרה למשטרה. ארבע פעמים היא התקשרה למשטרה, וכל פעם אמרו לה, רק אם הוא מאיים עלייך נגיע. כמה שכנים נכנסו לדירה, ורק אז הוא יצא ממנה. אני חושבת שכבר באותו היום הוא רצה להרוג את סילבנה, אבל לא הצליח".

 

המשטרה שלחה ניידת עם שוטרים לביתן. הם תישאלו את סילבנה ולאחר שווידאו שאין איש בבית מלבדה, עזבו את המקום. "חזרתי הביתה וסילבנה סיפרה לי מה קרה, ואמרה שנתנה לשוטרים את השם והכתובת שלו, אבל הם לא עשו שום דבר עם הפרטים. אני לא מבינה למה שלחו לנו ניידת עם שוטרים. סילבנה הייתה ילדה קטנה, וילדה קטנה מפחדת לדבר עם שוטרים כשהיא לבד. היו צריכים לשלוח חוקר ילדים בלי מדים, בלי ניידת, שישב איתה וידבר ויבין למה היא במצוקה ולמה התקשרה למשטרה פתאום באמצע השבת. ילדים לא מתקשרים למשטרה סתם. אבל במשטרה", היא אומרת בזעם, "לא מתרגשים מפחד של ילדי פליטים. אם זה היה ילד ישראלי, תוך כמה דקות כל התחנה הייתה אצלו בבית. אצלנו, כל המערכת כשלה מול סילבנה".

 

בשלב הזה חששת שהוא עלול להרוג אותך או את סילבנה?

 

"לא חשבתי שהוא יהרוג אותה. לרגע לא חשבתי שהוא מסוגל להרוג מישהו. היום אני יודעת שהוא רצה לפגוע בי דרכה. הוא ראה כמה אני מחוברת לסילבנה, שאני מתקשרת אליה כל הזמן ובודקת שהכל איתה בסדר, כמה אני דואגת לה. לפעמים סילבנה הייתה אומרת לי ‘אמא תפסיקי להתקשר אליי כל כך הרבה. אני כבר ילדה גדולה ועצמאית. אל תפחדי עליי. אל תדאגי לי’. היום אני חושבת שהוא ראה כמה סילבנה הייתה האור בחיים שלי. איזו ילדה מקסימה ומיוחדת היא הייתה, והוא חיפש מוות".

 

סילבנה לא ענתה

 

על פי החשד, ב־26 בנובמבר ארב טספסיון לסילבנה מחוץ לביתה. להערכת המשטרה הסתובב החשוד ברצח זמן רב סביב הבית בטרם ביצע את זממו ואף תיכנן את הרצח מראש. במצלמות האבטחה שהותקנו ברחוב נראה טספסיון נכנס אל הבית בשעת צהריים ויוצא ממנו כשעתיים לאחר מכן כשהוא רגוע ושלו. על פי החשד, הוא המתין לנערה מחוץ לדלת וכשנכנסה פנימה דחף אותה, אנס אותה, פצע אותה ולבסוף חנק אותה.

 

בצהריים התקשרה ג'וי כהרגלה אל סילבנה, אך לא זכתה למענה. זה לא איפיין את סילבנה שהייתה זמינה תמיד, היא אומרת. "התחלתי לדאוג, התקשרתי לחברות שלה, חשבתי שאולי יש איזו פעילות ולכן היא לא זמינה, אבל החברות אמרו שאין להן שום תוכניות מיוחדות. אחר הצהריים סילבנה הייתה אמורה להשתתף בחוג ספורט. התקשרתי למדריך של החוג, והוא אמר שסילבנה לא הגיעה.

 

"זה היה הרגע שידעתי שמשהו רע קרה. חתכתי מהעבודה ונסעתי הביתה. בעל הבית שלי ראה שאני מאוד דואגת והסיע אותי הביתה. נכנסתי לבניין. שכנה ראתה אותנו והצטרפה. פתחנו את הדלת. אני זוכרת שראינו מרחוק את סילבנה שוכבת על הספה, מכוסה בסדין. השכנה הדליקה את האור. אמרה לי, סתם דאגת, הבת שלך פשוט נרדמה. אבל אני אמרתי, הבת שלי לא ישנה בשעות כאלה.

 

"ניגשתי לספה וראיתי את הפנים שלה. הן היו נפוחות וכל הראש היה פתוח לה במצח. כשהרמתי את הסדין, מיד הבנתי מה קרה. ולא יכולתי להאמין. הרי היא ילדה. עוד לא חגגנו לה יום הולדת 13. בגלל שהיא נחנקה, יצא לה קצף על הלחיים. בחיים, אבל בחיים שלי, לא אשכח את המראה הזה.

 

"קרסתי על הרצפה, צעקתי, צרחתי, התעלפתי, התעוררתי ושוב התעלפתי. השכנה הזמינה משטרה ואמבולנס. באו ולקחו את סילבנה. מאוחר יותר הבנתי שכנראה שהוא חיכה לה ליד הדלת, ואז דחף אותה פנימה עם המפתח שלה. ככה היא קיבלה מכה שפתחה לה את המצח. ואחרי שהוא עשה את מה שהוא עשה לה, הוא כיסה אותה בסדין ויצא. שכנים אמרו ששמעו צרחות, אבל לא הזמינו משטרה. אמרו לנו, שמענו, אבל לא ידענו שמדובר בילדה במצוקה".

 

הנשמה עדיין כאן

 

טספסיון היה החשוד המיידי. בן זוגה לשעבר של האם, שאף ריצה בעבר מאסר בגין עבירות תנועה, ברח ונעלם. שלושה ימים ניהלה המשטרה מצוד אחריו. ביום השני, בצעד חריג, פורסמו תמונתו ופרטיו בכלי התקשורת והציבור נקרא לסייע בלכידתו. ביום השלישי נתפס הודות לאזרח ערני שהבחין בו בשוק הכרמל ודיווח למשטרה. הוא ניסה להימלט, אך נלכד לאחר מאבק. הוא הובא לבית המשפט ומעצרו הוארך בשבוע. בדיון בחר לשתוק, אך השופט קבע כי "קיים חשד סביר שהוא ביצע את המיוחס לו" ושלח אותו לבדיקה נפשית. כעבור שבוע הוארך מעצרו בשנית בתשעה ימים. עו"ד ניר אלפסה, המייצג את החשוד מטעם הסנגוריה הציבורית, מסר: "החשוד משתף פעולה עם החוקרים, מסר את גרסתו לאירועי אותו היום, ואנחנו ממתינים שהמשטרה תבדוק את גרסתו ותסיים את החקירה בהקדם האפשרי".

 

את המשפחה לא עידכנו עד כה ברוב פרטי החקירה, אבל ג'וי אומרת שזה לא ממש מעניין אותה. היא יודעת מה עשה ואיך וגם למה. במצבה המיוסר אין בה כוחות נפשיים לחשוב על נקמה ועונש. ליבה נתון לילדתה היחידה. בתרבות שלנו, היא אומרת, הגוף של סילבנה הלך, אבל הנשמה שלה עדיין כאן. עד היום ה־40.

 

אז היא מתייחדת עם הנשמה של ילדתה היחידה, בוכה ומיטלטלת חסרת מנוחה בכאבה הנורא. החברות שלה מחבקות אותה, נשות הקהילה האריתריאית בוכות יחד איתה וילדיהן הקטנים איתן, ישנים על המיטות בחדר האבלים, בין השמיכות, המצעים ובקבוקי המים. כשג'וי פורצת בזעקות שבר הם מתעוררים פתאום, וחוזרים לתנומתם. מהקירות ניבט ישו הצלוב במבט מיוסר. בקבוקי השתייה הריקים למחצה ממלאים את כל פינות החדר. הפיתה על הסאג' מפזרת מפצי ריח משכרים בין המיטות הסתורות. אף אחד לא רוצה לאכול, אף אחד לא מסוגל.

 

ג'וי מתרוממת מהמזרן שלה לרגע קט, אחר כך היא צונחת, הגוף שלה רועד ומיטלטל. "לקחו לי את העיניים שלי", היא מלאה בדמעותיה. "לקחו לי את טעם החיים, אין לי מה לחפש בעולם הזה יותר. איך אפשר לחיות את החיים הקשים האלה בלי האור שחימם אותי? סילבנה הייתה האהבה שלי, החברה שלי, הגאווה שלי. היא הייתה העתיד שלי והתקווה שלי והשמחה שלי". בבת אחת היא מפסיקה ומתכנסת. השתיקה שלה קשה יותר מהבכי. חברותיה מנגבות את דמעותיה. מפצירות בה לשתות מעט מים, להניח את הראש, להכניס משהו לפה, שלא תתמוטט. ג'וי מסרבת. למה זה חשוב עכשיו, היא משתוממת. "כל כך הרבה עברתי בחיים והחזקתי. לא התלוננתי. אמרתי, לכל אחד יש צרות, ולי יש ילדה מקסימה. יש למה לצפות. היום אני אומרת, אין עתיד, אין תקווה ובטח שאין חלומות".

 

sari.makover@gmail.com