התובעת עבדה כספרית נשים עצמאית החל משנת 2000 במשך 17 שנים, שישה ימים בשבוע, תשע שעות ביום בממוצע, כמעט ללא הפסקות. רוב העבודה שלה התבצעה בעמידה.
בית הדין מינה מומחה בכירורגית כלי דם שנדרש לבדוק מהו הליקוי שממנו היא סובלת ואם יש קשר סיבתי בינו לבין עבודתה. כמו כן הוא נדרש לבדוק אם נזקיה נגרמו כתוצאה מפגיעות זעירות ומצטברות, שכל אחת מהן גרמה לפגיעה קטנה אבל הצטברותן גרמה לנזק – מה שנקרא בלשון הרפואית-משפטית "מיקרוטראומה".
המומחה סבר שהתובעת סובלת מדליות ברגליים. עמדתו הייתה כי בשילוב עם גורמים נוספים כגון רקע גנטי, הייתה לעבודתה של התובעת - שכללה עמידה ממושכת עם אפשרות מוגבלת להליכה - השפעה משמעותית על החמרת הדליות ברגליה.
הוא ציין כי עמידה על הרגליים גורמת לעלייה בלחץ הוורידי בדופן ובשסתומים הוורידיים, שלאורך השנים גורמת להאצת תופעת המחלה: "הוורידים מתרחבים כל פעם עוד קצת יותר. ההרחבה גורמת להחמרה נוספת קלה באי ספיקת המסתמים, וחוזר חלילה. והאפיזודות החוזרות גורמות במצטבר להחמרה במצב הדליות".
אולם ביטוח לאומי ביקש לדחות את התביעה במלואה, בטענה שחוות הדעת של המומחה מנוגדת למחקרים ולספרות הרפואית ואינה מבוססת על הידע הרפואי הקיים בתחום. לדבריו אין קשר סיבתי כלשהו – גם לא של החמרה – בין תנאי עבודתה של התובעת לבין הליקוי הנטען.
אלא שהשופטת רויטל טרנר לא מצאה סיבה יוצאת דופן לסטות מעמדת המומחה, והזכירה כי "לחוות דעתו של מומחה רפואי מטעם בית הדין ניתן משקל מיוחד, כיוון שהאובייקטיביות שלו גדולה יותר ומובטחת מעצם העובדה שאינו מעיד לבקשת צד ואינו מקבל את שכרו מבעלי הדין".
לאורך פסק הדין היא פירטה את עמדת המומחה, שהפנה למחקר שבוצע ב-182 עובדי מספרה, ושתמך במסקנתו שלפיה לעבודת התובעת השפעה משמעותית על מחלת הדליות.
לאחר שניתחה את הראיות ואת שאלות ההבהרה שנשאל המומחה ציינה השופטת טרנר: "המומחה הסביר באופן ברור ובהיר, באופן שלא מותיר ספק בדבר הקשר הסיבתי בין תנאי עבודתה של התובעת לבין מחלת הדליות". ביטוח לאומי חויב לשלם לתובעת שכר טרחת עו"ד בסך 3,000 שקל.