סיפורים על אהבה וחושך ופיצ'פקעס

None

הגיבורים / כל כך הרבה גיבורים אמיתיים או מדומים יש בישראל ואני לא מכיר כבר כמעט גיבור אחד ששייך לכולם, כי כיום אנחנו ארץ סך כל שבריה, רסיסיה וחלומותיה.

 

 

 

אז הגבר מערד היה אחד הגיבורים. בעיקר של השמאל הישן והספרות בארץ, למרות שבתיכון כבר כמעט לא לומדים אותו (בחירה), כמו שרוב הילדוד'ס מכירים כבר הרבה יותר את נועה קירל מאשר את נעמי שמר הימנית, אפילו שלנעמי היה שיר על נועה, שנולדה בשדה בין דשא לאבן.

 

מי לדעתך יקבל ראשון פרס נובל לספרות, עמוס עוז או גרוסמן? משפט כזה שמעתי לא פעם כי שני הסופרים האלה אכן ראויים. שניהם מאהביה האחרונים של המולדת, ועמוס עוז דאג לה ולנו בתמימות כמו ילד, ועדיין חיפש את הגאולה בשבילנו בזמן שאנחנו כבר שקענו מזמן בהבלי העולם, בעלילות מוספי הרכילות, או בחלומות על הנסיעה הבאה לברזיל, אולי עם ביבי ושרה.

 

כן, פעם, לפני שהשבט אמר את דברו בצעקות, רכילויות ושיימינג ברשתות, היו מסתובבים בינינו החכמים האלה מכל הדעות והזרמים, כמו עמוס עוז, הרב עובדיה יוסף, ישעיהו ליבוביץ', סמי מיכאל, אלי עמיר, חיים גורי וא. ב. יהושע. איש אמנם לא הכתיר אותם ככאלה, אבל הם הפכו לנביאי זעם, בעיקר כי העזו להגיד את מה שכולם לא חשבו, או את מה שחלק חשבו ולא העזו לומר. הבעיה היא שהאנשים האלה מתמעטים. וגם אם לא פעם גרוסמן או סמי מיכאל עדיין נקראים לדגל כדי להגיד לנו משהו, זה באמת לא מה שהיה, כי מי שהולך לפני המחנה הם כאמור הצועקים ומפריחי המחשבות הקצרות בטוויטר.

 

איש נמוך היה עמוס עוז ויפה כמו שחקן קולנוע, הייתה אמי אומרת ומפנטזת עליו. אבל היופי הגדול שלו היה טמון בסיפוריו, שבהם ניסה להתיר את סבך הקשרים האנושיים הבלתי אפשריים שלנו.

 

בשנים האחרונות, כשהעולם נהיה שטוח, כשהסכסוך בינינו לבין הפלסטינים נהיה עובדה מוגמרת מדי, וכשהגבול בין חיזור מחוספס לבין הטרדה (לדבריו) נהיה לא ברור לכולם על המילימטר, פחות הקשיבו לו. וחוץ מזה, בסוף הגיבורים דועכים או מתים. הנה, אפילו שייע גלזר המופלא בעט השבוע את הכדור האחרון שלו לשמיים.

 

אז בואו נתעצב לרגע על מי שניסו להפגיש אותנו עם עצמנו. ובעיקר על עמוס עוז, שגם אם לא תמיד הבנת אותו או הסכמת איתו, דיבר לפעמים כל כך בלהט שלא יכולת שלא להקשיב לו.

 

לב על העץ / הספר שנקרא "ממה עשוי התפוח?" ובו שיחות של עמוס עוז עם שירה חדד מונח על שולחני, והוא מאלה שאני קורא בהם לאט־לאט כל יום. שש שיחות על אהבה, כתיבה ואפילו על רגשי אשמה ותענוגות אחרים.

 

אז ממה עשוי התפוח אינני יודע, אבל ממה עשויים הסיפורים הקטנים שלו, כן. מלב. כמו, למשל, הסיפור על אחת ממייסדות קיבוץ חולדה, שאמרה לעמוס עוז בערוב ימיה: "אם הייתי צריכה לחיות את החיים שלי עוד פעם, הייתי מוותרת על הוועדות ועל הישיבות ועל התפקידים הציבוריים, והייתי מחזיקה פסנתר בבית ומזמינה אורחים" (אגב, לי יש פסנתר וגם גיטרות, ואני לא מזמין יותר מדי אורחים, כי אני אוהב שקט).

 

והכי ריגש אותי הסיפור על עמוס שכשהיה בן 13 הבחין בחצר גימנסיה רחביה בירושלים בעץ איקליפטוס שעליו נחרט לב מפולח בחץ, ומשני צידי הלב היה כתוב גדי־רותי. בטח גדי עשה את זה ולא רותי, חשב עמוס הצעיר מחשבה נעריסטית־גברבריסטית כזאת. אחר כך, כשניסה להסביר לעצמו למה גדי חרט את הלב הזה, הבין שגדי ידע שהכל עובר ושהאהבה הזאת תיגמר, ולכן רצה להשאיר משהו אחריהם.

 

ואני נזכר עכשיו שפעם הייתי ממש כמו גדי, ובגיל 14 חרטתי על גשר הירקון את הלב שלי ומשני צידיו כתבתי עליזה־שלמה, רק חשבתי שהאהבה ההיא לא תיגמר לעולם.

 

נטלי ועמוס / לפני כמה שנים הוזמנתי לארוחת צהריים אינטימית בבית של חברים עם עמוס עוז והשחקנית האמריקאית זוכת האוסקר נטלי פורטמן. זה היה ממש לפני שהיא התחילה לביים את הסרט על פי ספרו האוטוביוגרפי "סיפור על אהבה וחושך". בשלב הדיזרט־קומפוט קמה נטלי פורטמן ודיברה בחצי עברית־חצי אנגלית על מה שעשה לה הספר שלו.

 

כן, ב"סיפור על אהבה וחושך" עמוס עוז היה אישי, נוקב ואפילו קצת 'בלתי אחראי', נניח כשתיאר את סבו השובב כורע ברך לפני אישה באינטימיות.

 

אז אני זוכר שכשנטלי סיימה לדבר, עמוס עוז נראה לי נורא מאושר מהחיבוק ההוליוודי שלה. ואחר כך, כשהוא החל לדבר, עזבתי את הקומפוט כי לא יכולתי לעמוד מול המילים היפות והנוקבות שלו. הוא דיבר כל כך יפה שנהייתָ לידו מגומגם. וחוץ מזה, אמא, למרות שהיה כבר מבוגר עדיין ניכרו בו כל סימני היופי.

 

ביום שישי, כשנודע דבר מותו, ישבתי מול בתי העצובה שסיפרה לי שפעם, כשהייתה מבקרת ספרות צעירה, כתבה עליו באחת הביקורות שלה (במעט יהירות, לדבריה) שהוא תמיד יבחר לכתוב "כותונת" במקום "חולצה", כלומר יכתוב בפומפוזיות מסוימת.

 

יום למחרת פרסומה של הביקורת בעיתון הטלפון צילצל, ועמוס עוז היה על הקו. "כמעט התעלפתי", סיפרה בתי, אבל הוא היה מנומס: "שירי היקרה", אמר מושא הביקורת (מבוקרים בדרך כלל לא מתים על המבקרים אותם), "רציתי רק לתקן אותך שכותונת זה לא חולצה".

 

לפני כמה חודשים עוד הספיקה שירי לראיין אותו במועדון צוותא. "חשבתי שיזכיר לי את הסיפור הזה", אמרה. אבל הוא לא הזכיר. או שכח או כיבד, או כבר יותר שתק כי איבד.

 

הפיצ'פקעסיאדה / ועכשיו קצת אופטימיות בארץ הבחירות. יודעים מה זה פיצ'פקעס? נו, בטח. זה שטויות קטנות ולא חשובות שאנשים בוחרים וקונים בשביל למלא את הרגעים הפחות חשובים בחייהם בשמחה.

 

אז לפני חודש, כשהיינו בניו־יורק, נסענו לברוקלין במיוחד כדי לחפש את חנות הפיצ'פקעס הכי גדולה שם. זה כמובן היה רעיון שלה, ואני הסכמתי, כי אני יודע שעם אוהבי פיצ'פקעס אין מה להתווכח. הרי ראיתי אותה ואת חברותיה גוררות פעם ברחובות לונדון רדיו ענקי (שלא עבד) או ממדריד קומקום מכוער שאיכר ספרדי, לדבריה, הרתיח בו מים מעופשים, כדי שיקרה לו ולמשפחתו נס.

 

אז נכנסנו לחנות הפיצ'פקעס האמריקאית והסתובבנו בנפרד (כי הקצב של גברים בקניות שונה משל נשים), אבל לפתע התהפנטתי על זוג מלאכי חרסינה ששרדו מהעולם כשעוד היו בו מלאכים, ורכשתי אותם.

 

ואז כשחשתי שמיציתי, ובא לי על קפה פינתי בחוץ, הבחנתי בתקליטי ויניל ישנים זרוקים בצד עם תמונותיהם של רוי אורביסון ("פריטי וומן"), ריי צ'רלס ("ג'ורג'יה"), אלביס פרסלי, ונטרפתי. אז קניתי את רוי, ריי ואלביס והבאתי אותם הביתה לחדר שלי והם איתי עכשיו, חברים שלי שוב, מעין תשובה מרסקת ואולטימטיבית למוזיקה העכשווית.

 

ולמה סיפרתי את זה? כי השבוע, כשעמוס עוז ושייע גלזר וצביקה לוי, אבי החיילים הבודדים, מתו, הבנתי שוב את מה שאני יודע. וזה, שמצד אחד הכל בסוף עובר ונהיה פיצ'פקעס. ומצד שני, משהו נשאר, כמו בסיפור על הלב החרוט של גדי מגימנסיה רחביה שרצה שמשהו יישאר אחריו ואחרי רותי.

 

"אני כל כך סקרן לדעת מה יהיה הלאה", אמר עמוס עוז לשירה חדד כששאלה אותו אם הוא פוחד מהמוות. "אם היו אומרים לי: אתה עוד מעט לא תהיה כאן, אבל יש שם למעלה איזה יציע עם טלסקופים גדולים ואתה תוכל לשבת לך שם על היציע ולשים עין על הילדים והנכדים, הייתי מסכים איכשהו", אמר. איזה איש, האיש ההוא.