ב-2010 נקלעו בני הזוג למשבר וחתמו על הסכם ממון. כשהופיעו בבית המשפט למשפחה בתל אביב לצורך אישורו הוחלט לדחות את הדיון ב-10 ימים מאחר שהשופטת שפרה גליק התרשמה שיש בהסכם "מידה מסוימת של קיפוח כלפי האישה", והמליצה לה לנצל את הזמן להתייעצות עם עורך דין נפרד מזה של בעלה. אך האישה לא עשתה זאת ובדיון שנקבע הודיעה כי היא עומדת מאחורי ההסכם. השופטת התרשמה שהאישה יודעת מה היא עושה ומבינה היטב את ההשלכות, ואישרה את ההסכם.
בין לבין חזרו בני הזוג לחיות יחד למשך שש שנים נוספות עד שהאישה החליטה לעזוב ולהגיש בכל זאת תביעה לביטול ההסכם. אולם בית המשפט למשפחה נדחו טענותיה שלפיהן חתמה על ההסכם בכפייה, תחת איומי בעלה כי יפיץ תמונות אינטימיות שלה בקרב הילדים וחבריה לעבודה אם לא תיענה לתנאיו.
נקבע כי בזמנו היא קיבלה הזדמנות לחשוב על ההסכם טרם אישורו אך לא ניצלה אותה. מעבר לכך, טענותיה לכפייה ועושק לא הוכחו בין היתר לנוכח העובדה שחלפו שש שנים עד ש"נזכרה" להעלות אותן, מה גם שמכתב פרידה חם ואוהב שהשאירה לבעלה סותר אותן.
בתגובה לערעור שהגישה למחוזי התעקש בעלה שההסכם כלל לא מקפח את האישה.. לדבריו ברשותו נשארו שלוש דירות שנרכשו על-ידו לפני הנישואים, כשמנגד האישה מחזיקה ביותר מ-1.5 מיליון שקל בחסכונות. הוא עמד על כך ההסכם נעשה מרצון טוב וחופשי, ללא שום לחץ או השפעה רעה.
ואכן, השופטים הסכימו שלא נמצא טעם להתערב בקביעותיו המנומקות והמבוססות של בית המשפט למשפחה. השופט שנלר הדגיש בפסק הדין כי ביטול הסכם ממון שאושר מחייב "טעמים כבדי משקל" שהמערערת לא הציגה.
בהיותה אישה חזקה ואינטליגנטית, נקבע כי לא נעשקה או נוצלה. כמו כן, פסק הדין הפנה לכך שמדובר באישה שבמשך שש שנים לא מחתה על ההסכם, ולבסוף הותירה לבעלה מכתב שהעיד על חופש בחירה מוחלט.
השופט הפנה לכך שהאישה קיבלה הזדמנות להתייעץ עם עורך דין ולשנות את תנאי ההסכם טרם אישורו, אך בחרה שלא לעשות זאת. מלבד זאת, בסופו של דבר, לנוכח העובדה שנכסי הנדל"ן היו של בעלה עוד לפני הנישואים, לא הוכח שמדובר בהסכם מקפח בצורה בלתי סבירה.
השופטים ורדי ואלמגור הסכימו עם דברי של השופט שנלר, והמערערת חויבה בהוצאות משפט ובשכר טרחת עו"ד של 20 אלף שקל (בנוסף ל-15 אלף שקל שבהם חויבה בערכאה הראשונה).