בני הזוג, שלא הצליחו להביא ילדים לעולם, אימצו לפני כמה שנים שלושה ילדים גדולים יחסית (בני 8-6). בחלוף הזמן הם רצו גם תינוק והחלו בהליכי פונדקאות בחו"ל. לאחר הלידה ביקשו השניים לחרוג מנהלי משרד הפנים שמחייבים לבצע את בדיקת הרקמות להוכחת הזיקה הגנטית בין התינוקות לבין האב לפני הכניסה לישראל, ולאפשר לתאומות שנולדו להיכנס לישראל ולבצע כאן את הבדיקה. הם הסבירו שהשהייה של האם בחו"ל עם התאומות למשך זמן תקשה על המשפחה, שכן האב חזר ארצה כדי להיות עם שלושת הילדים המאומצים, שגם כך סובלים מבעיות רגשיות ומחרדת נטישה.
בית המשפט נענה לבקשה למרות התנגדותו הנחרצת של משרד הפנים, בין היתר בהסתמך על שלל ראיות המעידות על קיומה של זיקה גנטית לאב – ובכלל זה אישור כי ההיריון הושג מזרעו, הסכם פונדקאות, חוות דעת של עו"ד ועוד.
אך משרד הפנים לא ויתר והגיש בקשת ערעור שבה נטען כי לבית המשפט למשפחה כלל אין סמכות להנפיק אשרות כניסה, וכי להחלטתו עלולות להיות השלכות הרסניות של עידוד סחר בילדים.
מנגד טענו ההורים שאין שום חוק שמחייב לערוך את הבדיקה הגנטית דווקא בחו"ל. לדבריהם לא ייגרם כל נזק אם הילדות ישהו בישראל עד לבדיקה, במיוחד לנוכח העובדה שחתמו על התחייבות של 350 אלף שקל להבטחת החזרתן לחו"ל במקרה הצורך.
השופט נפתלי שילה הבהיר שבית המשפט העליון כבר דחה טענות כנגד סמכותו של בית המשפט למשפחה להעניק אשרות שהייה לקטינים. הוא לא סבר שמדובר בהחלטה הרת גורל. "מדובר בסך הכל במתן אפשרות לערוך את הבדיקה הגנטית בישראל ולא בחו"ל", כתב.
בפסק הדין צוין שרק בחמישה מתוך כ-2,000 הליכי פונדקאות שנעשו בחו"ל התגלה שאין לילדים זיקה גנטית להורים הנטענים – כך שאין ממש חשש לפתיחת השערים למסחר בילדים. יותר מכך: נקבע כי המעמד המשפטי של "נוהל חו"ל" אינו ברור – כפי שהודתה בעצמה באת הכוח של המדינה – שכן אין עדיין הלכה בנושא.
השופט המליץ למשרד הפנים לשקול את עמדתו מחדש, שכן ייתכן שכדאי להקל על ההורים ולאפשר להם לקיים את הבדיקה בארץ בכפוף להגשת ראיות לקיומו של קשר גנטי.
במקרה הנוכחי הוא סבר שיש להתחשב בטובת המשפחה והילדים – אם ששוהה במדינה זרה עם תינוקות, ללא תמיכה משפחתית, ושלושה ילדים שלא ראו את אמם זמן ממושך. לפיכך הורה השופט שילה למשרד הפנים לאפשר לקטינות להגיע לישראל בהקדם. לא נפסקו הוצאות.