בתביעה שהוגשה ב-2015 העלו עורכי הדין ליאור להב והראל ברק שתי טענות מרכזיות: הראשונה, שהנתבע – בעל העסק "כוח החשמל צלחות לווין ותקשורת" – מכר ממירים שאפשרו לרוכשים לצפות בערוצי ספורט שמשדרים הפקות שבבעלותה, ובכך הפר את זכויותיה.
השנייה הייתה שהנתבע הרוויח כספים על חשבונה, שכן מנע מלקוחות לרכוש את ערוצי הספורט ולצפות בשידורים שבהפקתה. בעילה זו היא דרשה פיצויים של 300 אלף שקל לפי מכירת 200 ממירים בעלות של 1,300 שקל כל אחד.
הנתבע, שיוצג על ידי עו"ד אורן אלפנדרי, הכחיש ש"פרץ" את קידוד הערוצים, וטען שצ'רלטון לא הוכיחה את זכויותיה בשידורים האמורים. הוא הוסיף כי אין לה עילה לתבוע אותו בעשיית עושר, משלא הוכיחה כי פעל בניגוד לדין וגרע ממנה רווחים כלשהם.
השופטת כוכבה לוי דחתה את התביעה וקבעה שלא הובאו ראיות המוכיחות כי צ'רלטון היא בעלת הזכויות בשידורי הספורט ה"פרוצים". היא הזכירה שבמקביל לתביעה זו ניהלה צ'רלטון הליך דומה נגד משווק אחר, שגם שם התביעה וערעור שהגישה נדחו בהיעדר הוכחה לזכויות יוצרים בשידורים.
למרות זאת, ואף שהתובעת היא "שחקן חוזר" שניהלה עשרות הליכים דומים, ציינה השופטת כי צ'רלטון לא למדה לקח ולא הגישה ראיות להוכחת זכויותיה. בכלל זה, היא לא זימנה לעדות עובדים שיעידו על תהליך ההפקה של שידור זה או אחר, ונמנעה מחשיפת ההסכמים שלכאורה מכוחם רכשה את זכויות השידור.
"התובעת לא הוכיחה את זכות היוצרים הנטענת בשידורי הספורט וממילא גם לא הוכחה הפרת זכויות יוצרים על ידי הנתבע. אשר על כן טענות התובעת בעניינים אלו נדחות", נקבע בפסק הדין.
לגבי עשיית עושר ולא במשפט קבעה השופטת לוי שיסודות העילה מחייבים הוכחה של התעשרות המנוגדת לזכותה החוקית של התובעת. אלא שכאמור, היא לא הוכיחה כי זכויות הקניין הרוחני שלה הופרו. במקרה כזה הפסיקה אפשרה להכיר בעשיית עושר רק אם מוכח כי הנתבע התנהג באורח פסול, המנוגד למסחר הוגן.
מלבד זאת נקבע שצ'רלטון לא הוכיחה במסמכים או בדו"חות כלשהם כי הפסידה הכנסות כלשהן ומהו שיעור ההפסד בעקבות מעשיו של הנתבע. לסיכום נקבע כי לנוכח מעשיו של הנתבע – שגרם בעקיפין לכך שניתן יהיה לצפות בשידורים בתשלום בחינם – לא ישולמו לו הוצאות משפט.