שותקת, מושתקת

במלאת שנה למותה של עפרה חזה, מביאה שוש גבאי את הצדדים הבעייתיים בסיפור הנסיכה

"יום יום אני תוהה, אם כל שייכותי צומחת ממקומי, אבל אני ממקום אחר, ממקום אחר", שרה הזמירה השחורה משכונת התקווה לפני יובל שנים. עם חית ועין מודגשים, מדליון למצחה ולרגליה נעלי עקב ששאלה מאחותה הגדולה, עמדה עופרה חזה על במת הטלוויזיה ושרה.

חזה וזמרי סדנת שכונת התקווה, שינקו את שירתם מהמסורת התימנית, ריעננו באיכותם המוזיקלית והקולית את הפופ הישראלי של אמצע הדרך המשמים של תחילת שנות השבעים, רגע לפני התפרצותה של מוזיקת הקסטות אל לב ההמונים. בסדנה התגלה כשרונה הגולמי של חזה לפני שעבר שיפוץ ועיבוד - ביעבוע חד-פעמי שלא חזר מעולם. בזכות השיר הזה, "געגועים", שכתב מייסד סדנת שכונת התקווה, בצלאל אלוני, והלחין אביהו מדינה, תזכה חזה לחיי נצח גם לאחר שיתפוגגו רגעי כוכבותה הסינתטית בשכחת הזמן.

לאחר פירוק סדנת שכונת התקווה החל המסע הסיזיפי של חזה אל הקונצנזוס הישראלי בניצוחו של מנהלה האישי אלוני. אלוני הלבין את קולה ודמותה של חזה, הוריד ממנו כל שמץ של הגיה גרונית, כתב לה שירי פופ סתמיים, חסרי טעם וריח, והרחיק אותה מכל מי שחלילה היה קרוב למוזיקה מזרחית.

 

הזיג-זג של בצלאל

 

למרות פירסומה, חזה לא ניצלה מגורלם של זמרים מזרחיים ולא התקבלה ללהקה צבאית. לאחר שחרורה מהצבא, בסוף שנות השבעים, פנתה לכותבי השירים הידועים של הממסד, אך אלו לא רצו לכתוב לה. אלוני החל לכתוב את רוב שיריה. פעמים רבות שחזרו אלוני וחזה בראיונות את הטראומה הזאת.

החלק השני, עליו לא דיברו, היה אי רצונם לשתף פעולה עם זמרים וכותבים מזרחים. אביהו מדינה הרי כבר כתב לה, אהובה עוזרי גרה בכרם התימנים הסמוך, ובשכונה היא גדלה עם נער פלא בשם אבנר גדסי, זמר ומלחין מחונן. צירוף של עופרה חזה וגדסי יכול היה להביא אותה גבוה מבחינה אמנותית, אבל אלוני וחזה רצו, יותר מכל, להיות מקובלים על הממסד הישראלי. ניסיון ההלבנה הצליח וקול הפעמונים היפה של חזה שיכפל ללא הרף את הקונצנזוס המוזיקלי הישראלי: שירי גבעולים ומשעולים ושירי מסטיק. למרות הצלחתה בעולם, שאפה חזה, בניצוחו של אמרגנה, לקבל תו איכות והכרה מן הישראליות המוסמכת. לבסוף, כשמתה, קראו לה נסיכת הזמר העברי, אבל היא שילמה מחיר יקר עבור התואר.

 

"נקיה, קונצרטית"

 

ביום שישי שעבר, בתוכנית לזכרה בערוץ 1, שרה אתי אנקרי את שירה של חזה "לאורך הים". שירתה של אנקרי צבטה את הלב ורבים מהנוכחים מחו דמעה. לאנקרי אולי אין את יכולותיה הטכניות המדהימות של חזה, אבל היא יודעת להוציא החוצה רגשות. חזה, לעומת זאת, התאמנה רוב חייה להיות שותקת ואילמת. היא מעולם לא שרה את כאביה, רצונותיה ותשוקותיה. היא הפכה סטרילית עד כדי כך, שכשרצו להחמיא לה בעיתונות אחרי הצלחתה בחו"ל, כתבו ששירתה "נקיה, קונצרטית".

הפאזה התימנית המודעת של חזה התחילה באלבום "שירי תימן" ב- 1984, שמיד אחריו זכתה לתהילת עולם עם הלהיט "אם ננעלו", אבל אז היתה כבר תימניה שהתחפשה לאשכנזיה, שהתחפשה לתימניה. היא המשיכה להקפיד שלא להשיל את קליפותיה, שקולה לא יסגיר חלילה שום דבר מהפנימיות שלה.

במקומות אליהם לא הגיעו הקומיסרים של התרבות הישראלית, היו גברים שתלטנים שניהלו את חייה. הם סימנו לה מתי היא רשאית לדבר ועל מה. באחד מראיונותיה אצל רבקה מיכאלי פתחה כל תשובה במילים "בצלאל אמר". המשוררת דליה רביקוביץ, שכתבה באותה תקופה ביקורת טלוויזיה, הכתירה את טור הביקורת שלה למחרת במילים "בצלאל אמר".

ולמרות הכתרתה כנסיכת הזמר העברי, את יום השנה למותה ציינו דווקא שתי תוכניות טברנה כבר בשבוע שעבר, ובתוכניות המוזיקה המזרחית ברדיו.