השטח שהוצע במכרז מורכב משלוש חטיבות קרקע שהוצגו בתרשים של המינהל כחלקה אחת. בתרשים נכתב כי הוא מבוסס על המפה הרלוונטית במרכז למיפוי ישראל. התובע סיפר כי בסוף 2006, לאחר שזכה במכרז, הוא העביר למינהל תשלום של כ-13 מיליון שקל וקיבל את החזקה בשטח, התחיל לפעול לקידום התכנון והבניה בנכס והגיש לרשויות התכנון תשריט המבוסס על התרשים.
הוועדה המקומית ירושלים התנתה את היתר הבנייה באישור המודד המחוזי במרכז למיפוי ישראל. האחרון, מצדו, סירב לתת לו אישור לנוכח אי התאמה בין התשריט לבין המפה הרלוונטית במרכז למיפוי ישראל. התובע ציין כי בנקודה זו התברר לו שבמפה הרשמית גבולות השטח שונים וחטיבה אחת ממנו מופיעה כחלק מחלקה אחרת.
הוא הוסיף כי רק ב-2011, ובעקבות תביעה שהגיש, פעל המינהל לתיקון הרישום במרכז למיפוי ישראל. התובע עתר לחייב את המינהל על הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מחוסר יכולתו לעשות שימוש בנכס ומהוצאות מימון בתקופה שחלפה עד להסדרת אי ההתאמה.
המינהל הדגיש מנגד כי מדובר במקרקעין לא מוסדרים והיה על התובע לבדוק את מצבו הפיזי, המשפטי והתכנוני של הנכס. לטענתו, התרשים צורף למכרז לצורך התרשמות בלבד, ובכל מקרה יש להטיל על התובע אשם תורם מאחר שהתנהל ביחס למכרז בצורה רשלנית.
השופט משה בר-עם הבהיר כי הפסיקה הכירה באחריותם הרחבה של רשויות וגופים ציבוריים בגין מצג שווא רשלני כלפי הציבור ככלל והאזרח בפרט. "מתפקידו המיוחד של הנתבע לעסוק בניהול ורישום קרקעות מדינת ישראל ועליו לשמור על רמת ידיעה מקצועית גבוהה בכל הנוגע למקרקעין ולמצבם המשפטי והרישומי", כתב.
בפסק הדין צוין כי חומר הראיות מעלה שהמינהל היה ער לבעייתיות בקביעת גודל השטח במכרז. על רקע זה, הכנת תרשים שידוע כי אינו תואם את המפה הרשמית מגבשת את מעשה ההתרשלות. הוא הוסיף כי התובע יכול היה להניח על יסוד התרשים של המינהל כי לא תהיה מניעה לקבל את הסכמת המודד המחוזי לתשריט שיוכן על ידו לצורך קידום פעולות התכנון.
עם זאת קבע השופט שגם לתובע אשם תורם בשיעור 25% משום שלא בדק ברשויות הרלוונטיות את מצבו המשפטי והתכנוני של הנכס. לנוכח התמשכות ההליכים היה על התובע לקחת את המושכות לידיו ולהגיש את הבקשה לתיקון השטח והגבולות בכוחות עצמו.
בסופו של דבר קבע השופט בר-עם שעל המינהל לפצות את התובע ב-957,056 שקל בתוספת הוצאות בסך 50 אלף שקל ושכר טרחת עו"ד בסך 60 אלף שקל.