סבא שלי, מהטמה גנדי

הוא נושא את אחד משמות המשפחה הכי נחשבים בעולם. ארון גנדי הוא הנכד של מהטמה גנדי והוא לא שוכח את זה לרגע. יותר משבעים שנה עברו מאז שהסב המפורסם נרצח, אבל עבור הנכד האירוע חי כל יום. בראיון בלעדי ל"ידיעות אחרונות" לרגל צאת ספרו בעברית — גנדי מדבר על השיעור החשוב שלמד מסבו: "הוא אמר לי שכעס זה רגש טוב וטבעי, אבל צריך לדעת להשתמש בו כי קל מאוד להפוך אותו להרסני"

ארון גנדי, נכדו של אבי האומה ההודית מהטמה גנדי, לא ישכח את היום שבו רצחו את סבא שלו. ב־30 בינואר 1948 הוא היה בן 14, בדיוק בדרכו חזרה לביתו מבית הספר בעיר דרבן שבדרום־אפריקה. "ראיתי ברחוב איש זקן שגר באשרם ומעולם לא יצא ממנו החוצה ופתאום הוא ברחוב, הולך לכיווני", נזכר ארון באותו יום נוראי. "הבנתי שמשהו לא בסדר. הוא אמר לי 'רוץ הביתה, אמא שלך צריכה אותך'. שאלתי מה קרה והוא רק אמר שוב 'רוץ הביתה'. הגעתי הביתה ואני רואה את אמא יושבת ליד השולחן, בוכה, והטלפון מצלצל בלי הפסקה. היא אמרה לי שרצחו את סבא. לא האמנתי לה. כשאבא חזר הביתה וראיתי את הפנים שלו, הבנתי שזה נכון".

 

רק חודש לפני כן חזר ארון לדרום־אפריקה אחרי שגר שנתיים באשרם של סבא שלו בהודו. הנער שהגיע לאשרם מלא זעם עזב אותו בוגר ורגוע, אבל באותו רגע הוא היה בסך הכל ילד בן 14 שסבו האהוב נרצח בדם קר. "כעסתי נורא", הוא אומר. "כעסתי שלא הייתי שם, שאלתי את עצמי למה עזבתי לפני שזה קרה, אמרתי להורים שהייתי חונק את הרוצח. הם הזכירו לי שסבא לא היה רוצה שאעשה דבר כזה, שהוא היה רוצה שאקדיש את חיי למנוע מקרה דומה כזה בעתיד, שהוא אמר תמיד שאסור לשכוח אבל צריך לסלוח".

 

בלתי אפשרי לבקש דבר כזה מנער בן 14.

 

"מה שעזר לי היה לראות את התגובה של ההורים שלי. אבא היה הבן השני של סבא וכל כך קרוב אליו. הוא היה בכאב נוראי. לא רק שאביו נרצח, אחיו בדלהי אמר לו שההלוויה תיערך באותו יום, כך שהוא גם לא יכול להספיק להגיע. זה מאוד איכזב אותו, והוא כעס אפילו יותר, אבל ראיתי איך הוא שולט בזעם ומקדיש את שארית חייו לעבודה ולעזרה לאחרים".

 

רק תשע שנים מאוחר יותר, כשהוא כבר גבר צעיר בן 23, חזר ארון להודו ועלה לראשונה לקבר סבו. "אבא שלי מת משבץ ולקחתי את האפר שלו להודו, ואז עליתי לקבר. עדיין היו שם מאות אנשים ומאות פרחים, וזה לא השתנה מאז. גם היום כשאני מגיע להודו ועולה לקבר תמיד יש שם אנשים".

 

מה הוא היה חושב על המיתוס שנהיה ממנו אחרי מותו?

 

“הוא היה שונא את זה. כמה שבועות לפני שנרצח סבא נשאל על ידי עיתונאי מה יהיה גורל המורשת שלו, והוא ענה: 'אנשים ילכו אחריי בחיים, יעריצו אותי אחרי שאמות, אבל לא יהפכו את המטרה שלי למטרה שלהם'. הוא צדק".

 

שנא להיות סלב

 

אם צריך עוד הוכחה לכך שעדיף להיות אנשים רגועים וסלחניים שמסרבים לתת לכעס לאכול אותם, מספיק להביט בארון גנדי. הלוואי על כולנו להיראות כך בגיל 84. הנכד החמישי של מהטמה גנדי, בנו של מאנילאל שהיה עיתונאי, אקטיביסט ולוחם צדק, הקדיש את כל חייו לניסיון לגרום לסבא שלו להיות גאה בו.

 

הוא נולד ב־1934 בדרום־אפריקה, לשם עבר אביו שנים קודם כדי לנהל את אחד האשרמים של מפעלות גנדי. הוא קיבל חינוך טוב וגדל בבית חם כשמסביבו היה בעיקר עוני נורא. ההורים הכניסו בו אמפטיה וביקשו ממנו להיות סובלני וסבלני כלפי ילדים אחרים, אבל הוא זה שסבל מהסיטואציה.

 

"הייתי קורבן לגזענות משני הצדדים בדרום־אפריקה", הוא מספר. "עבור השחורים לא הייתי שחור מספיק, והלבנים שנאו אותי כי לא הייתי לבן. הייתי בן 10 וקיבלתי מכות מכל הילדים. זה מילא אותי בהמון כעס ורציתי נקמה. הלכתי למכון להתאמן ולהרים משקולות. ההורים התחילו לדאוג והחליטו לשלוח אותי לאשרם של סבא בהודו".

 

זו הייתה הפעם השנייה בה ראה ארון את סבא מהטמה. לראשונה ראה אותו כשהיה בן חמש, אבל אז פרצה מלחמת העולם השנייה והפעם הבאה שבה אפשר היה לנסוע להודו הייתה כשארון היה בן 12. סבא שלו חיכה לו, הייתה להם הרבה עבודה. "בקושי הכרתי אותו, אבל הוא היה אדם כל כך חביב ורחום ונדיב, שלקח לי חמש דקות להתחבר אליו".

 

מה הדבר הראשון שהוא אמר לך?

 

"שכעס הוא רגש טוב וחשוב וטבעי, אבל צריך לדעת להשתמש בו, כי קל מאוד להפוך אותו להרסני. מובן שלא הבנתי על מה הוא מדבר. הייתי בן 12, זועם ורותח על כל העולם. רק כשגדלתי הבנתי שהמסר שלו נטמע".

 

בשנתיים באשרם למד ארון שסבא שלו, איש שדוף שבקושי דיבר או אכל, הוא סופרסטאר הרבה מעבר לכל מה שהוא ידע. "נסענו ביחד ברחבי הודו ובכל מקום אלפים עמדו ברחובות רק כדי להציץ בו”.

 

הוא נהנה להיות סלבריטאי?

 

"הוא שנא את זה. זה הטריד אותו כל הזמן. הוא הקים את האשרם שלו במקום כל כך מבודד במיוחד כדי למנוע מאנשים לבוא. כשהוא גר בעיר, אנשים היו עומדים מחוץ לבית וצועקים את השם שלו. הוא כמעט לא ישן כי הם צעקו כל הלילה. אז הוא יצא רחוק מהעיר כדי שאנשים יצטרכו ללכת קילומטרים אם הם רוצים לראות אותו. והם כמובן באו".

 

גנדי הקדיש שעה ביום לנכד שלו. הם היו משוחחים ומגלגלים כותנה ביחד, והסבא ניסה ללמד את הנער כי אין שום דבר שאפשר באמת לפתור באלימות. "אנשים חושבים שהוא אף פעם לא כעס. שטויות, ברור שהוא כעס, הוא היה בן אנוש. אבל הוא לא הראה את הכעס בדרך שאנחנו מראים אותו. הוא לא הרים את הקול, אפילו בכעס גדול הוא היה רגוע ומכובד".

 

בדצמבר 1947 חזר ארון לדרום־אפריקה. חודש לאחר מכן סבא שלו נרצח בדרכו לתפילת ענק, על ידי נאדורם גודסה, לאומן הינדי קיצוני שירה בו שלושה כדורים מטווח קצר. גודסה נעצר במקום, הודה מיד ברצח ומעולם לא הביע חרטה. הוא האשים את גנדי ביחס סלחני למוסלמים וטען כי הוא מנהיג חלש שהורס את הודו. הוא הוצא להורג כעבור שנתיים.

 

בדרום־אפריקה ניסה הנער ארון להתאושש והחליט כי במותו ציווה לו סבא את החיים. הוא התחתן ובמשך 30 שנה עבד כעיתונאי ב"טיימס אוף אינדיה" במומבאי, במהלכן אירגנו הוא ואשתו המנוחה, סוננדה, בתים מאמצים ליותר ממאה ילדים הודים נטושים והקימו עמותת צדקה שמזינה ומלבישה ילדים עניים. לארה"ב הגיעו ב־1987, ופתחו את מכון גנדי לאלימות הנמצא כעת באוניברסיטת רוצ'סטר שבמדינת ניו־יורק, שם גם הוא גר כיום, תולה תקווה בארבעת הנכדים ובארבעת הנינים שלו.

 

בעשרות השנים שעברו מאז התגורר עם אחד האנשים הגדולים ביותר שיצרה האנושות, הבין ארון גנדי לא רק עד כמה נדיר היה סבא שלו, אלא גם עד כמה העולם בורח מהמורשת הזו. "אולי אין לנו מלחמות גדולות בעולם היום", הוא אומר, "אבל יש מלחמות קטנות בכל מקום, כמעט כל מדינה מעורבת באיזשהו קונפליקט צבאי, ידוע או לא. האנושות בבלגן נוראי".

 

בניסיון לעשות סדר כלשהו בבלגן הזה, כתב גנדי את הספר "מתנת הכעס" (תרגום: שלומית כנען, הוצאת הכורסא) בו הוא חולק עשרה שיעורי חיים שלמד מסבו בנושאים אוניברסליים כמו גילוי עצמי, זהות, התמודדות עם כעס, דיכאון, בדידות, חברות ומשפחה. הספר קושר את תורת גנדי לבעיות עכשוויות רחבות כמו חמדנות, בזבוז וטרור, והוא גם מעורר השראה וגם מדכא.

 

"אנחנו חושבים שאם אין מלחמה, אז הכל בסדר", מסביר ארון, "אבל מה שאוכל את העולם זו האלימות הפסיבית. תאוות בצע ואפליה וחוסר צדק והתנשאות על אנשים, דברים שאנחנו עושים ביומיום בלי להרגיש, והם אלימות לכל דבר. לאי־אלימות יש חמישה מרכיבים: כבוד, הבנה, קבלה, הערכה וחמלה. בארה"ב, למשל, אין היום שום דבר מכל החמישה".

 

ארה"ב מדינה אלימה פיזית ופסיבית גם יחד.

 

"ארה"ב מדינה אלימה באופן בלתי נסבל. בשום מדינה מתקדמת בעולם לא יוציאו להורג גנב פשוט, אבל בארה"ב מספיק שתחשוב שמישהו בא לשדוד את הבית שלך, מותר לך להרוג אותו ואפילו לא יעצרו אותך. זו המדינה היחידה שבה למעשה יש גזר דין מוות לגנב פשוט. המיתוס של מעצמת־על, האגרסיביות שלהם בכל העולם, זה עלה להם לראש".

 

ואיפה מתבטאת האלימות הפסיבית?

 

"כמעט בכל דבר: העוני, הגזענות, שיעורי הכליאה בבתי סוהר. דונלד טראמפ הוא ממש קלישאה של אלימות פסיבית. הוא לא ירביץ לך פיזית כי הוא פחדן, אבל הוא יעשה את כל היתר. בכל מה שקשור לאי־אלימות הוא החזיר את העולם מאה שנה אחורה. מזעזע מה שהוא אומר ועושה, איך זה משפיע על האנשים הכי גרועים בחברה, ואיך זה פשוט הפך נורמלי כאן".

 

"הפכנו מחוסנים להרג"

 

לפני עשר שנים נאלץ גנדי להתפטר מתפקידו כנשיא מועצת המנהלים של "מכון גנדי" אותו ייסד, לאחר שכתב בבלוג של "וושינגטון פוסט" כי "ישראל היא השחקן המרכזי בתרבות האלימות בעולם, היא מסתמכת באופן מוחלט על פצצות ולא מנסה להשיג שלום". התגובות היו סוערות וגנדי התפטר. גם היום הוא לא חוזר בו מדבריו, ומסביר ש"הרבה מהבעיות במזרח התיכון קשורות לצורה שבה ישראל נוסדה. ישראל לקחה שטחים שלא שייכים לה והסכסוך הזה רק החריף מאז. התנ"ך אומר שאם אתה חי על החרב, אתה גם מת על החרב".

 

אתה לא חושב שניסיון השואה ורדיפת יהודים במשך מאות שנים הופכים את ישראל למקרה מיוחד?

 

"השואה הייתה איומה ואסור היה שתקרה לאף אחד. אבל עשרות מיליוני אנשים נטבחו מאז בכל העולם, ברואנדה ובלאוס, ובכל יום נהרגים מאות אלפי אנשים בדרך זו או אחרת. זה לא מצדיק אלימות מהצד שנפגע. הפכנו מחוסנים להרג".

 

בזמן שהתפנה לו מאז עזב את מכון גנדי מסתובב ארון ברחבי ארה"ב, מדבר עם סטודנטים ותלמידי תיכון על פילוסופיית אי־האלימות. הוא נוסע דווקא למקומות נפיצים ומנסה להרגיע. "נקמה אף פעם לא תעשה אותנו מאושרים", הוא אומר. "גם אחרי שנהרוג את מי שרצינו להרוג, לא נהיה מרוצים. כל חייך נאכלים בחיפוש נקמה. סבא שלי הכניס לי את זה חזק לראש. הוא גם היה מודאג מאוד ממצב כדור הארץ והאלימות שלנו נגד הטבע, וזה לפני מאה שנה, כשאף אחד לא חשב על הדברים האלה. אומרים לי תמיד שהוא הקדים את זמנו, אבל אני חושב שזמנו אף פעם לא יגיע".

 

אתה לפעמים חושב עליו סתם כעל סבא?

 

"הרבה מאוד. הוא היה סבא נורמלי לגמרי. אנשים חושבים שהוא אדם רציני, אבל היה לו חוש הומור אדיר והוא היה מאוד מצחיק. הוא היה הולך לטיולים כששני אנשים לצידו, היה כורך את זרועותיו סביב כתפיהם, מרים את הרגליים ומתנדנד כמו ילד בצחוק גדול. הוא קרא לעצמו 'מיקי מאוס', זה מאוד הצחיק אותו. הוא היה חם ואוהב, אבל גם מאוד ממושמע. השעה שהוא הקדיש לי כל יום הייתה בדיוק שעה, לא דקה יותר או פחות. הוא גם ציפה שבכל פעם שהוא ישאל אותי, למשל, מה עשיתי אתמול בעשר בבוקר, תהיה לי תשובה. לא יכולתי להגיד לו שאני סתם הורג את הזמן. הוא הסביר שאין לנו את הלוקסוס סתם להרוג זמן, אנחנו נמצאים רק רגע אחד קטן על האדמה הזו".