לפי כתב האישום, באחד מערבי אוקטובר 2017 שלף הנאשם ארנק מכיסו של קשיש עם הליכון ברחוב החייל בחיפה, דחף אותו וברח. לאחר מכן הוא ניגש להוציא מכספומט כסף באמצעות הכרטיס אך לא הצליח. בתחילה קיבלה המשטרה מידע מודיעיני שלפיו מדובר באחיו של הנאשם, אך לאחר שזה הציג אליבי, עברה המשטרה לנאשם.
בבית המשפט טען הנאשם לחפותו והבהיר כי ביום האירוע שהה בבית ו"עשה מוזיקה" וכי מעולם לא היה שודד קשיש. אבל לבית המשפט הוגשו סרטונים שלטענת התביעה מוכיחים שמדובר בו. העיקרי שבהם הוא סרטון שבו נראית דמות שדומה בחזותה הכללית לנאשם מנסה להוציא כסף באמצעות כרטיס האשראי הגנוב, עד שהוא נבלע.
התביעה אף ערכה "מסדר זיהוי" בקרב בני משפחת הנאשם שאישרו כי ייתכן שמדובר בו. כמו כן, הסרטון הועבר למומחית מז"פ שקבעה כי "לא ניתן לשלול" שזהו הנאשם.
אולם השופטת שרון נתנאל קבעה כי טענת "לא ניתן לשלול" אינה רמת ודאות שמספיקה להרשעה פלילית. היא גם חידדה את עדויותיהם של בני המשפחה וציינה כי מעבר לכך שהם הונחו להאמין שמדובר בנאשם, בסופו של דבר הם לא היו בטוחים שזה הוא, משום שתווי פניו היו מטושטשים.
"אין לנאשם מאפיין מיוחד, לא בפניו, לא בגופו ולא בעמידתו או בהליכתו", כתבה בפסק הדין. "בהנחה לפיה בני משפחתו של אדם יכולים לזהותו טוב יותר מזרים... אין די, במקרה זה, כדי לבסס זיהוי ללא ראייה חיצונית, משמעותית, שתקשר בין הנאשם לבין המעשה וראייה כזאת לא הובאה בפני".
השופטת הוסיפה כי היא עצמה צפתה בסרטון ובנאשם במהלך 17 הדיונים שהתנהלו בתיק, ולא שוכנעה כי הדמות בסרטון זהה לו. "אכן, הדמיון במראה הכללי... הוא רב, אך פניה של הדמות אינם ברורים דיים לשם זיהויים, בוודאות הדרושה, כפניו של הנאשם ולא מן הנמנע כי מדובר בצעיר אחר, מבני עדתו של הנאשם, הדומה לו", כתבה.
בנוסף היא סברה כי הנאשם ביסס את טענת האליבי ברמה מספקת באמצעות עדותו של אביו, שאישר כי היה בבית. לנוכח הדברים נקבע כי התביעה לא הצליחה לזהות את הנאשם כמי שביצע את העבירה.
למעלה מן הצורך הוסיפה השופטת כי מצאה מחדל חקירה משמעותי בכך שהמשטרה לא פעלה לתפוס את כרטיס האשראי שנבלע כדי לבדוק טביעות אצבע באופן מיידי. לדבריה, לו הכרטיס היה מגיע למשטרה לפני שעבר ידיים, ייתכן שאפשר היה לדלות ראיות לגבי זהותו של מבצע השוד. לפיכך זוכה הנאשם מהמיוחס לו.