מעטים האמינו שזה יצליח ורבים מאוהדי קבוצתה (וגם יתר הקבוצות) ספרו לה את הדקות עד שתרים דגל לבן ותלך הביתה. לזכותה של אלונה, היא לא ויתרה והפכה את הקבוצה הנחשלת לקבוצת צמרת ולגאוות הדרום. גם אנשים כמוני, שאין להם כל זיקה לבאר־שבע, העריכו אותה עד מאוד. היא הגשימה את חלום הפרחת השממה של דוד בן-גוריון. בזכות הכסף הגדול שלה, שחקנים שבעבר אפילו לא חלמו לעצור ולתדלק בעיר הדרומית, הצטרפו אליה והפכו אותה לאימפריה שזכתה בשלוש אליפויות רצופות.
דוגמאות לא חסרות, מהעבר הקרוב ומהווה - אליניב ברדה שקטע קריירה מצליחה בחו"ל ושב הביתה, מהראן ראדי, בן שהר, מאור בוזגלו, הזרים (הובאן, אוגו ו-וואקמה) ועוד רבים וטובים. פרישתה של אשת העסקים המצליחה, יקירת העיר באר-שבע (היא אכן זכתה הלכה למעשה בתואר), בעייתית עד מאוד מסיבה אחת עיקרית: העיתוי – עזיבת הבעלים מתרחשת באמצע העונה, כשהחלפת הבעלות מטלטלת את המערכת.
ההפתעה שיצרה גורמת למקורבים לקבוצה ולאוהדים הרגשה שהיא החליטה "לעשות סיבוב על חשבונם". אמנם הוא נמשך 12 שנים והסתיים בהצלחה מרובה, אבל יש חשש כבד מפני העתיד. אם הייתה אישה אחראית, היא הייתה דואגת מבעוד מועד להעברת בעלות מסודרת ולא משאירה קצוות פתוחים.
בצבא ובמשטרה יש תקופת צינון של שלוש שנים לפני שהפורשים יעברו לפוליטיקה. אולי כדאי לשקול בשיא הרצינות, שחוק זה יהיה בתוקף גם בנושא מעברם של עסקני ספורט לתחום הפוליטי. החוק הנ"ל, "תקדים ברקת", ימנע מצבים דומים בעתיד ויפריד בין שני התחומים. מומלץ מאוד למי שיכהן/תכהן במשרד התרבות והספורט, ליזום חקיקה בהתאם.