הדירה נמכרה לתובע תמורת 700 אלף שקל. לאחר החתימה, כאשר ביקש לשפץ את הגג, הוא גילה שלדירה לא היה היתר בנייה. למרות זאת, כשבועיים לאחר מכן הוא העביר את מרבית התשלום על התמורה, ובהמשך השכיר את הדירה כפי שהיא. במקביל, בתביעה שהגיש באמצעות עו"ד משה לין, הוא טען שהמוכרת פעלה ברמאות ובעורמה כשהציגה את הדירה כנכס בעל היתר בנייה.
הוא הוסיף כי עורך הדין שערך את הסכם המכר (הנתבע השני) לא הסביר לו את מכלול הסיכונים והסיכויים שבעסקה, לא הציג בפניו את המשמעות של היעדר היתר בנייה, ולפיכך הפר את חובותיו של עורך דין כלפי לקוח.
המוכרת, שיוצגה על ידי עורכי הדין רון ברנט ושלום אלון, טענה מנגד שבמועד חתימת ההסכם ידע הרוכש ידע על מצבה התכנוני של הדירה, ולא נסתר מעיניו דבר. עורך הדין טען כי הסכים לייצג את התובע בהסכם רק לאחר שזה הסכים מפורשות לבדוק את מצבה התכנוני של הדירה, כלומר פטר אותו מבדיקת היתר הבנייה.
השופטת נאווה ברוורמן שוכנעה כי המוכרת פעלה בחוסר תום לב כשלא גילתה לתובע שמדובר בדירה ללא היתר בנייה. "על הנתבעת... היה לדעת כי לדירה אין היתר בנייה, ולהציג זאת בצורה מפורשת לתובע", כתבה.
נקבעה כי גם עורך הדין התרשל ולא פעל באופן סביר ומיומן כשלא בדק אם לדירה יש היתר, אף שמדובר בדרישה בסיסית. "גם אם נלך לשיטתו של הנתבע, כי שני הצדדים ידעו שאין היתר בניה לדירה, האם עורך דין סביר, העושה מלאכתו נאמנה, לא מברר את הזכויות ומצב הדירה בפועל?", נכתב בפסק הדין.
עם זאת, השופטת ברוורמן החליטה כי התובע אחראי ב-20% למצב שנוצר, מאחר שהמשיך בעסקה לאחר שנודעו לו הפרטים, מה גם שלא ביקש לבטל את ההסכם ואף לא בא בטרוניה כלפי התובעים במשך כשבע שנים.
בכל הקשור לגובה הפיצוי סברה השופטת שאין להטיל על הנתבעים את מלוא העלויות של הכשרת הבניין, אלא להעמיד את הרוכש במצבו האמיתי, ללא קרות העוולה. כלומר, הפיצוי ניתן על ההפרש בין שווי הדירה עם היתר לשווי הדירה ללא היתר, נכון למועד שבו נמסר הנכס, בתוספת פיצוי על עוגמת נפש.
על סמך חוות דעת שמאי נקבע כי הנתבעים ישלמו לרוכש פיצוי בסך 338 אלף שקל, וכן 50 אלף שקל עבור הוצאות משפט.