מזה כשנתיים מנהלים ההורים מאבק קשה סביב הסדרי השהות של הילדה עם אביה, שבמסגרתם קבעו רשויות הרווחה והמומחים השונים בתיק שהאם אחראית לניכור הורי. את תביעת הדיבה הגיש האב בתגובה לשני מכתבים ששלחה האם ב-2017: האחד נשלח למעסיקיו, שהוזהרו כי הוא נוהג להשתמש בסמים בזמן עבודתו כנהג, והשני נמסר לרשויות הרווחה שהתבקשו להפסיק את לינת הבת אצלו משום שהוא ישן איתה באותה מיטה ויש "חשש קרוב מאוד לסכנת אונס". מכתב זה נוסח בידי רב העיר שאליו פנתה האם.
האב טען שמכתבים אלה עלולים היו לפגוע בפרנסתו ובאפשרות שלו לקיים קשר נורמלי עם בתו. הוא הכחיש את המעשים שייחס לו המכתב מהרב, ולגבי הסמים - הודה כי בעבר אמנם עישן קנאביס, אך כיום כבר לא, כפי שמעידות תוצאות הבדיקות שנעשו לו בלשכת הרווחה.
אבל השופט אסף זגורי קבע כי שני המכתבים מהווים הוצאת דיבה, ובתוך כך דחה את כל טענות ההגנה של האם, שלא הביאה כל ראיה לנכונות הדברים שנכתבו בהם.
השימוש בסמים, נקבע, נשלל בבדיקות שהאם הייתה מודעת לקיומן עוד לפני פרסום המכתבים. באשר למסוכנות המינית – טענותיה השונות בעניין זה נדחו שוב ושוב בבית המשפט ועל ידי מומחים שונים, וממילא היא מעולם לא התלוננה במשטרה או הביאה ראיה למעשים החמורים שייחסה לאב.
בנסיבות אלה, כאשר נראה כי המכתבים נועדו למנוע את הסדרי הלינה אצל האב באמצעות השחרת פניו, "משל המטרה מקדשת את האמצעים", נקבע כי האם לא יכולה ליהנות מהגנת תום לב.
השופט זגורי קבע שהפרסומים לא היו מקריים או תלושים, וודאי שלא נועדו להגן על הציבור או על הילדה, אלא המשיכו מסע ההשמצות של האם, המבקשת להכתים את האב כמסומם ומסוכן מינית כדי לסכל את הקשר בינו לבין בתו.
"פסק הדין אמור לשדר אפוא מסר לאם בפרט ולהורים מנכרים בכלל, כי ייזהרו לפרסם פרסומים שהם בגדר לשון הרע רק מתוך פרקטיקות הוריות מנכרות ורצון לסכל הסדרי שהות", כתב.
הוא קבע כי על מנת לגרום לאם להבין שפרסום לשון הרע אינו משתלם, גובה הפיצוי שתחויב בו יעמוד על הסכום המרבי שקובע החוק ללא הוכחת נזק – 50 אלף שקל. בנוסף חויבה האם בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד של 7,500 שקל.