הבעל הגיש את תביעת הגירושים לפני כשבע שנים, ולאחר שהתקבלה נותר לבית הדין האזורי להכריע בדרישת האישה לכתובה בסך 100 אלף שקל. הבעל טען כי היא צריכה להידחות משתי סיבות מרכזיות: הראשונה היא שהאישה הגישה נגדו 14 תלונות שווא במשטרה, כך שלא הייתה לו ברירה אלא להתגרש, ואת השנייה נימק כ"מקח טעות" – כיוון שאשתו הסתירה ממנו שהיא מתמודדת עם סכיזופרניה.
האישה טענה מנגד כי אינה אשמה בגירושים והבהירה שלאורך כל הדרך הייתה מעוניינת בשלום בית. היא ציינה שהתלונות נגד הבעל הוגשו כשבע שנים לפני שעזב את הבית. היא הוסיפה שלא מדובר בתלונות שווא אלא בתלונות שביקשה לסגור משום שפחדה מאיומי בעלה.
לדבריה, הפרידה הייתה על רקע סירובה להיענות לדרישת הבעל שתוותר למענו על זכויותיה בדירה המשותפת. באשר לסכיזופרניה היא טענה שההתקף הראשון אירע תוך כדי הנישואים, וכי אין כל תיעוד לכך שהייתה חולה קודם לכן.
בית הדין האזורי האמין לבעל וקבע שהאישה אכן אשמה בגירושים ולכן היא לא זכאית לקבל את סכום הכתובה, אבל היא הגישה ערעור שהתקבל על דייני בית הדין הגדול. הרב אלמליח קבע שלא ייתכן שהתלונות היו הבסיס לגירושים, לנוכח העובדה שהוגשו זמן רב לפני שהבעל עזב את הבית.
הדיין נהרי הוסיף כי התלונות נסגרו בהיעדר עניין ציבורי ולא בהיעדר אשמה, כך שאינן בהכרח תלונות שווא, וממילא אין לייחס להן משמעות לנוכח מצבה הנפשי של האישה באותה עת.
הבעל אמנם טען שחשש מהאישה משום שהפסיקה את הטיפול בכדורים ואיימה שתתלונן על אונס, אך טיעון זה הופרך בתסקיר פקידת סעד שלפיו הבעל הסכים לחזור ובתנאי שהדירה תעבור על שמו ולא הזכיר מילה וחצי מילה על איומים.
בנוסף ציין הדיין כי לפי התרשמות הרב שניסה לגשר בין הצדדים, האלים מבין השניים היה הבעל, שהוגדר "אדם מאוד עצבני", שלא התבייש לצרוח על אשתו "צעקות שהקפיצו לי את הלב". בהתאם נקבע כי מי שסירב לשלום בית היה הבעל, וזאת ללא כל עילה או סיבה מוצדקת, ועל כן אין עילה להפסד כתובה משום שהאישה לא אשמה בגירושים.
לעניין מצבה הנפשי של האישה נקבע כי המסמכים הרפואיים מעידים שאכן לא הייתה מודעת למחלתה לפני הנישואים כך שלא הסתירה מבעלה דבר. הרב גורטלר הצטרף לדברים אלה ולפיכך נקבע כי האישה זכאית למלוא כתובתה.