הקיסרית עירומה

עם מנות מיקרוסקופיות ולא באמת טעימות, הביקור בדיינינגס היפנית שעל גג מלון הבוטיק נורמן הסתיים במפח נפש זו לא הרמה לה ראוי זוג שעשוי לשלם אלף שקל לארוחה באחת המסעדות היקרות והיוקרתיות בישראל

המקום: מסעדת דיינינגס, שהיא השלוחה הישראלית של מסעדת המקור הלונדונית, שדורגה בעבר ב"טיים אאוט" לונדון כאחת מחמש הסושיות הטובות בעיר. הוותק: ארבע שנים. הסגנון: ניסיון להגיש טאפאס יפני כפיין־דיינינג אירופאי. במטבח: השף דורון לוי. המיקום: על הגג המקסים של מלון נורמן באווירת לאונג' מושלמת, עם חטיבת אלכוהול מפנקת במיוחד ושירות מעולה. העילה לביקור: תפריט חדש.

 

בתפריט: מנות כמו אטריות סובה ונייר אורז פריכים, אצת נורי (84 שקל), טרטר לובסטר סלק, טוביקו ואיוליו יוזו (96 שקל), טירדיטו דג לבן ויוזו כוסברה, קוויאר, פלפל ורוד, שמן עירית ורוטב יוסו טירידיטו (68 שקל), אוסוזוקורי סשימי דג לבן בחיתוך דק, רוטב פונזו, צנון מגורד, בצל ירוק ועלי שיסו (68 שקל).

 

כפי שבוודאי התרשמתם בעצמכם, בתפריט של דיינינגס רק מילה אחת השתולה ברצף ארוך של מונחים קולינריים סבוכים מרמזת מה תהיה המנה שתקבלו; דג, בשר או אטריות. כל השאר הוא הימור. אוסוזוקורי, למשל, הוא נתח דג הנחתך דק מאוד, ומלווה בדרך כלל ברוטב פונזו, שאותו מכינים מסויה, לימון, חומץ אורז ודאשי. את הדאשי מפיקים ממיצוי של אצות קונבו על סף רתיחה ושבבי קצואובושי, המופקים מדג בוניטו או מפלמידה טורקית. והטירידיטו? זהו בן דודה הקטן של הסביצ'ה, העשוי מנתחי דג גדולים יותר ומושרה בפחות נוזלים. כמה מאורחי המסעדה יודעים זאת? ולכמה מהם בכלל אכפת?

 

מה בכל זאת אכלנו? אחרי צלוחית פתיחה לגמרי לא הולמת של תרמילי סויה (אדממה) שהגיעה לשולחן ביוזמת הבית, המשכנו בשתי צלחות מרק קטנות: מיסו טופו (24 שקל) עם אצות ובצל ירוק ומיסו פטריות שימאג'י (28 שקל). נחמד, אבל לא שום דבר יותר. אחר כך שני באנים קטנים במילוי וואג'יו (בשר בקר שמנמן ומשובח) שהוגשו עם איולי יוזו קושו (רוטב חמצמץ, בקיצור) וחמוצים יפניים (52 שקל). הביס נחמד, אבל הבשר, למרות ייחוסו, שומני מדי ולא טעים במיוחד.

 

אחר כך, שלישייה של ניגירי (66 שקל): טונה, סלמון וסי־בס – האורז טוב והדגים טריים מאוד, אבל אבוי! בנתח הסי־בס דוקרת אותנו עצם קטנה שלא נוקתה מבשר הדג. ביפן על תקלה כזאת השף היה קופץ מגג המסעדה.

 

אחר כך הזמנו נתח בשר (120 שקל) שהגיע חתוך דק, עם רוטב מיסו. בהיעדר מילון צמוד למונחי המטבח היפני לא הצלחתי להבין במה בדיוק מדובר, אבל הבשר היה מעט יבש, ורוטב המיסו שליווה אותו גס ומלוח מדי.

 

האם היינו פחות ביקורתיים אם היינו יושבים במקום פחות יוקרתי? אולי. אבל כשמסעדה דורשת מלקוחותיה את המקסימום, זו חובתה לעמוד ברף הגבוה ביותר. וכאן אפילו מנת סושי מובהקת שהזמנו, רול של ספייסי טונה (74 שקל), הייתה טובה אמנם – אבל לא קשה למצוא טובות ממנה. ולא בלונדון, אלא בתל־אביב, במסעדות כמו יקימונו או TYO.

 

לסיכום: הרמה הקולינרית הנהוגה בדיינינגס כרגע, יחסית למחירים שהיא גובה, לא מספיק טובה. כך שמדובר במקרה נדיר למדי של מסעדה שלא עומדת בסטנדרט שהיא עצמה הציבה. אניני טעם ואנשי עולם, שאכלו במסעדות יפניות טובות באמת, לא יקנו את הפוזה שלה וישאירו את הזירה לטובת שוחרי המיתוגים, שיחפשו תמיד את המסעדה הכי יקרה בעיר רק כדי להרגיש שהם במקום הנכון.

 

• דיינינגס. רחוב נחמני 25, תל־אביב. מלון הבוטיק נורמן. 03-5435400. לא כשר