לא שכחו, לא סלחו

None

שרה פרנקל ז"ל הייתה מדריכה במעוז בית"ר בתל־אביב וזמרת טובה. היא לא נטתה לפצוח בזמר "כולה שלי", שנכתב על ידי זאב ז'בוטינסקי, ולו רק בגלל שתי שורות מן השיר: "עוד שלם נשלם לך, קין, את נפשות צעיריך ניטול". השיר הזה לא היה פופולרי במעוזי בית"ר בישראל בסוף שנות ה־50 ובראשית שנות ה־60, ולאט־לאט נשכח מלב. היום חוזרים אל השיר, ושתי שורות אלו בולטות מתוך הכאב והייסורים שעברו על התנועה הרוויזיוניסטית במשך הדורות והשנים.

 

הטעות הגדולה ביותר של מפלגת העבודה בבחירות הנוכחיות לכנסת היא הניסיון לאיים על הליכוד. אי־אפשר לאיים יותר על אנשי הליכוד. והמתקפה של ראשי העבודה עליהם אינה ראויה, מה גם שאינה יעילה. הם היו נרדפים, וכך הם יהיו עד הרגע האחרון בחייהם. הנרדפות היא חלק מהם. במשך שנים היו אנשי התנועה הרוויזיוניסטית, אנשי האצ"ל ובית"ר, קורבנות הרדיפה של דוד בן־גוריון, עוד הרבה לפני רצח ארלוזורוב בשנות ה־30, וגם כיום מנסים בעבודה לרקוד לצלילי החליל הישן הזה. אלא שזה מסמל לנו רק שהמפלגה הזו עדיין לא חצתה את קו המאה ה־20, ונשארה בחלומותיה.

 

בשנותיה הראשונות של הממשלה הרוויזיוניסטית ניסו אחדים מראשיה לנקוט בשורה של צעדי תגמול על שנות הנרדפות, אך היה זה ראש הממשלה מנחם בגין שסימן להם את הדרך לבטל את כוונותיהם - בכך שלא פיטר את המזכיר הצבאי לממשלה אפרים פורן ואת יועץ התקשורת דן פתיר, והמשיך להעסיק אותם תחתיו. אני מכיר זאת מידע אישי: אבא שלי, שחלם להיות שגריר ישראל אם וכאשר תעלה תנועת החירות לשלטון, נאלץ לוותר על חלומו זה. עבורו, ועבור רבים מראשי התנועה הרוויזיוניסטית, בשורת השלטון הגיעה מאוחר מדי.

 

הנרדפות הייתה לסמל המסחרי של התנועה הזו. כל ימיו היה אבא שלי משוכנע שרודפים אחריו, זוכרים לו ימי חסד נעורים, כאשר שירת בתנועה הרוויזיוניסטית, באצ"ל ובבית"ר. דור אחר, של עולי תימן, אלג'יריה ומרוקו, ראה את הנרדפות כסמלו המסחרי, בעקבות הישיבה באוהלים ובפחונים. זה הדור שביקש לקחת נקם ממפלגות השלטון, ולא העלה על הדעת שהמצב הביטחוני והכלכלי הוא כזה בגלל העלייה ההמונית והקמת המדינה. נרדפים אחרים הם אנשי הצבא, שראו איך מפא"יניקים מסדרים לעצמם ולאנשי שלומם אישורים בעלייה בדרגה ובתפקיד. הנרדפות הייתה אז לשם דבר, והיו לא מעטים שהתגאו בכך שהיו נרדפים. האחרים פרצו בבכי.

 

המסקנה היא אחת ויחידה. הדור הראשון והשני של הנרדפים לא ישכח לעולם את גאוות השחצנים ממפא"י, שידעו לבחור את המפלגה המתאימה כדי לטפס במעלה השלטון. הפצע שותת דם עד היום. במפלגת העבודה היו שהבינו זאת כבר קודם, והורו לבטל כל קרבה למפא"י. כל דבר שהיה מזוהה עם מפא"י היה משוקץ, ולכן קראו למפלגה בשמות אחרים: ישראל אחת, המחנה הציוני ועוד. אחרים לא יבינו זאת עד ה־9 באפריל בלילה, כשיוודעו תוצאות הבחירות. √