התאונה התרחשה ב-2014 בהתנגשות בין שני כלי רכב. התובע, שלא היה אחד הנהגים, נפגע בראשו ובצווארו, ונותר עם 30% נכות קבועה (45% לפי תקנות הביטוח הלאומי).
את התביעה הוא הגיש נגד הנהג ונגד קרן קרנית, מאחר שהרכב לא היה מבוטח בביטוח חובה. קרנית טענה שהתובע כלל לא נפגע בתאונת הדרכים אלא ממכות שספג במהלך קטטה שפרצה בין נוסעי כלי הרכב המעורבים. לפיכך, ציינה, לא היא ולא הנהג צריכים לפצות אותו על נזקיו.
אולם השופט יובל גזית דחה טיעון זה, שהופרך באמצעות מסמכים רפואיים ובתיעוד החקירה של המעורבים במשטרה. נקבע כי הנהג עצמו לא הזכיר ולו במילה את דבר הקטטה או אלימות מצד התובע או כלפיו.
השופט הוסיף כי לו היה מקבל את טענת קרנית והנהג, המשמעות הייתה שמדובר בתובע "תאב בצע" שמיד כשנפגע הבין שיש הבדל בין פציעה בתאונה לבין פציעה בקטטה, המציא סיפור "מצוץ מהאצבע" והמשיך להטעות את רופאיו במשך שנים. "לא זו התרשמותי מהתובע", סיכם בפסק הדין.
על כן נקבע כי התובע נפגע בתאונת דרכים, ומאחר שהרכב נעדר כיסוי ביטוחי - הרי שקרנית צריכה לשלם לו פיצויים על נזקיו יחד עם הנהג.
בהתחשב בנכותו התפקודית, שהועמדה על 25%, נפסקו לתובע 672,221 שקל. לאחר קיזוז התגמולים שקיבל לאורך השנים מביטוח לאומי, נותר לקרנית ולנהג לשלם לו עוד 105 אלף שקל בתוספת 16 אלף שקל הוצאות משפט.
בשלב הבא קיבל השופט את הודעת צד שלישי שהגישה קרנית נגד הנהג ונגד אחיו – בעל הרכב, בטענה שעליהם לשפות אותה בכל פיצוי שתשלם. זאת, משום שהנהג השתמש ברכב אף שידע כי אין לו כיסוי ביטוחי, ואילו אחיו אחראי משום שהתיר את השימוש ברכב זה.
לפיכך נקבע כי השניים יפצו את קרנית בסכום שבו חויבה, בנוסף לשכר טרחת עו"ד של 16 אלף שקל.