בין יגון למיגון

אחרי הפיגוע הרצחני בצומת אריאל, צה"ל ביצר עוד יותר את הטרמפיאדות בשומרון | אבל במקום התותחנים שמוצבים בתחנות ההסעה עכשיו, הרבש"צים דורשים לוחמי חי"ר: "עומדים שם חיילים וחיילות עם פלאפונים, מצחקקים, לא דרוכים" | בצבא דוחים את הטענות ומתחקרים את האירוע ובינתיים, בשבעה של הרב אטינגר, שנדד בין עלי לדרום תל–אביב כדי לקרב לבבות, נותרו 12 יתומים והאלמנה תמר | "ברור שאחיעד ניסה להציל חיים כששמע את היריות", היא אומרת, "זה מי שהוא היה"

מצלמת האבטחה המוצבת על עמוד גבוה מעל שלט של "עולם החיות אבו עלי" תיעדה את עומר אבו־לילא יורד ממונית צהובה פלסטינית. מאותו רגע אבו־לילא בתוך הפריים, לכוד בתוכו. דקה ארוכה הוא עומד בחניית המתחם לצד הכביש המוביל לאריאל, בקושי זז, סורק במבטו את תחנת ההסעה הנמצאת כמה עשרות מטרים ממנו. באותם רגעים נכנס הרב אחיעד אטינגר עם מכונית המיצובישי האדומה שלו לתחנת הדלק הסמוכה לכיכר אריאל, למלא את המכל ולהמשיך כמדי יום לישיבת "עוז ואמונה" אותה הקים לפני כמה שנים באזור התחנה המרכזית הישנה בדרום תל־אביב. בתחנת ההסעה מתחת לתחנת הדלק עומד החייל גל קיידאן מגדוד "הרעם" של התותחנים מאחורי עמדת אבטחה מבטון. הוא לבוש אפוד קרבי, על ראשו קסדה והרובה בידיו מכוון אל הכביש. זו דקה קשה לצפייה למרות ששום דבר אינו קורה בה, התנועה בכביש מתנהלת כסדרה, אבו־לילא עומד ואינו זז, אבל הסוף המזוויע כבר ידוע.

 

זה מתחם מסחרי בבעלות פלסטיני מהכפר חארס. מזנון חומוס/פלאפל/שווארמה וצמודים אליו מרכול גדול וחנות מזון וציוד לבעלי חיים. ממול, מעבר לכביש, מתחם דומה עם שלט גדול בחזיתו "שווארמה עבד". יהודים מרבים לעצור כאן, לאכול ולערוך קניות. לא הרחק, שתי תחנות אוטובוס והסעה משני צידי הכביש. בכל תחנה ניצבים שני חיילים מאחורי קוביות בטון. על שפת המדרכה הוצבו עמודי בטון שנצבעו בצהוב ותפקידם למנוע מרכבים לדרוס את העומדים במקום.

 

בחלוף דקה אבו־לילא החל ללכת לכיוון תחנת ההסעה, שולף סכין ממכנסיו ומתנפל על קיידאן שנאבק בו. החייל שעומד עם קיידאן בתחנה מתקרב אליהם, לא ברור אם הוא יורה במחבל. הכל קורה במהירות, בשברירי שנייה. אבו־לילא לוקח את נשקו של קיידאן ומתחיל לרוץ לכיוון הכיכר למעלה, חייל מהעבר השני של הכביש רץ אחריו, לא ברור אם הוא יורה. אחר כך נמצאו חורים של קליעים בגדר הברזל המפרידה בין המדרכה לשטח בור מלא עשבייה וזבל, ולפי טענת הצבא זוהי עדות לירי החיילים שבוצע על המחבל. כך או כך, אבו־לילא נחלץ מהמקום וחיפש לעצמו מטרות נוספות.

 

אבו־לילא בן 19, תושב הכפר זאוויה שממערב לעיירה סלפית הסמוכה לאריאל. בתמונות המעטות בפרופיל הפייסבוק שלו הוא נראה מחויך, לבוש חולצת משבצות מכופתרת. הרב אטינגר הקים ישיבה בדרום תל־אביב כדי לאסוף אליו צעירים בגילו של אבו־לילא. בישיבתו הקטנה ברחוב יסוד המעלה הציע אוזן קשבת ולימוד ברוח מכילה ותומכת. את המפגש הרצחני בין השניים המצלמה של מתחם אבו־עלי לא תפסה. אטינגר יצא עם רכבו מהתחנה ושמע יריות מכיוון הכיכר הסמוכה. הוא יכול היה ללחוץ על הדוושה ולמלט עצמו מהסכנה. 12 ילדים יש לו ולתמר אשתו, הקטנה רוני בסך הכל בת שנה וחצי. "הם זקוקים לי", היה יכול לומר לעצמו תוך כדי מנוסה. אבל במקום לברוח הוא שולף את נשקו ומפנה את רכבו אל מול אבו־לילא האוחז בנשקו של החייל קיידאן, שנותר שוכב מדמם לא הרחק משם. אטינגר מנסה לדרוס את המחבל. תוך כדי הוא יורה כמה יריות. עניין של שניות ספורות. אבו־לילא משיב אש וחומק מפגיעת הרכב. אטינגר נפגע בראשו, רכבו נעצר על המדרכה.

 

צוות מגן דוד אדום מוצא אותו ברכבו במצב אנוש. הוא מובהל לבית החולים בילינסון וכעבור יממה נפטר מפצעיו. למחרת הלווייתו תאמר לנו האלמנה תמר שלא הופתעה מכך שבעלה ניסה לעצור את המחבל. "זה כל כך מתאים לו", אמרה, "ככה הוא היה כל חייו, מסר את עצמו למען עם ישראל, ממש ככה. כל החיים שלו, לא רק במקרה הזה. כך שברור שהוא ניסה להציל חיים ברגע ששמע את היריות, זה מי שהוא היה. כל אחד נגע בו וגם הוא ניסה לגעת בכל אחד. הוא היה כל כך רגיש לאנשים, ניסה כל כך לקדם כל אחד, לראות איך הוא יכול לעזור ולתמוך. לתלמידים שלו הוא דיבר בגובה העיניים, ניסה לקדם כל אחד מהם בדרך שהכי מתאימה לו כשהוא מתחשב בצורכי הפרנסה ושעות הלימוד. כמה שרק אפשר כדי שכל אחד מהם יוכל לגדול בתורה כמה שניתן".

 

 

דהירה ללא התרעה

 

 

בחזרה אל זירת הפיגוע. באותו כביש שירות המוביל מתחנת הדלק אל כיכר אריאל, הכביש שבו ירד אטינגר כששמע את היריות, נסע באותה העת גם קווין, אזרח זר שהיה בביקור באזור. המחבל אבו־לילא היה כבר אחרי הירי על אטינגר וראה מולו את ההונדה הכחולה של קווין. הוא ירה לעברה מספר יריות וקווין עצר מיד ונמלט ברגל מהרכב, מותיר אותו מונע. עכשיו אבו־לילא בהונדה הכחולה, מוצף אדרנלין, רק צריך לתת גז. הוא עולה על כביש 5 ודוהר עליו מערבה לכיוון מרכז הארץ.

 

צומת גיתי אבישר מרוחק קילומטרים ספורים מכיכר אריאל, בנסיעה מהירה אפשר לגמוע את המרחק ביניהם בדקה־שתיים. זהו צומת ראשי עם שתי תחנות הסעה זו מול זו באלכסון, בהן מוצבים שני חיילים העומדים מאחורי קוביות בטון שעליהן שקי חול. פנייה בצומת לכיוון צפון־מערב מובילה להתנחלויות יקיר, רבבה, ברקן, עמנואל וקדומים. גם בכביש היוצא מהצומת ניצבת תחנת הסעה ובה שני חיילים. סך הכל שישה חיילים מאיישים את הצומת.

 

בראשון בבוקר אייש החייל אלכס דבורסקי את תחנת ההסעה בנתיב המוביל מערבה בצומת. סמוך אליו עמדה חיילת מהגדוד. גדוד "הרעם" של התותחנים הוא גדוד מעורב של בנים ובנות שעברו הכשרה כלוחמים בתותחנים, וחיילי הגדוד מאבטחים את תחנות הסעה באריאל ובצומת גיתי אבישר. הם מוצבים בגזרה כבר למעלה מחודש, לפני כן תפסו קו בבקעה. עכשיו מתברר כי למרות שמדובר בחיילים מאותו הגדוד העומדים בשני הצמתים, דבורסקי וחבריו לא קיבלו התרעה בקשר על דהירתו של אבו־לילא המחבל לכיוונם.

 

אבו־לילא הפתיע אותם לגמרי, למרות הפיגוע שכבר ביצע כמה קילומטרים מזרחית אליהם. דבורסקי נפגע מהירי של המחבל ונפל על הארץ. גורמי ביטחון אזרחיים שהגיעו לזירה רגעים אחרי הירי אומרים שמצאו את החיילת שעמדה בסמוך אליו כשהיא מבוהלת ומתחבאת מאחורי עמדת הבטון. בסמוך אליה לא נמצאו תרמילים המעידים על ירי שביצעה לכיוון המחבל וככל הידוע היא לא ירתה. דבורסקי הובהל לבית החולים פצוע במצב קשה וחובר למכונת הנשמה. רק כעבור יומיים דווח כי נותק מהמכשירים, חזר לנשום בכוחות עצמו ולא נשקפת סכנה לחייו. יומיים לאחר הפיגוע גם הגיעו כוחות הביטחון למקום מסתורו של אבו־לילא בכפר עבוין סמוך לרמאללה. לוחמי ימ"מ וצה"ל כיתרו את הבית שבו מצא מחסה, ולאחר שפתח לעברם באש הוא נורה למוות.

 

"מוד של סתימת חורים"

 

הטרמפיאדות הממוגנות והמאובטחות על ידי חיילים הן תמונה מוכרת בשטחים. כל פיגוע מוביל לעיבוי כוחות ותוספת של אמצעי מיגון בצמתים המרכזיים ובתחנות ההסעה. ביום רביעי הציב הצבא מיגונית ירי בתחנת האוטובוס בגבעת אסף. מדובר בלוח פלדה עם חרכים קטנים לתצפית המיועד להגן על החיילים והאזרחים העומדים בתחנה. מהצד הוא נראה כמו גרסה משופרת ועדכנית של עמדת הגנה מתקופת מלחמת השחרור. בימין הגיבו בזעם ותקפו את מדיניות "הבונקר" של הצבא בטענה שהיא משדרת חולשה. הצבא בתגובה מיהר לשלוח משאית עם מנוף לאסוף את המיגונית וטען כי היה מדובר בפיילוט.

 

כשבאנו יום קודם לתחנת ההסעה בצומת קדומים ראינו משאית עם מנוף פורקת בטונדות בטון. המנופאי עדיקא אמר שזה מה שהוא עושה מאז הפיגוע ביום ראשון. "פיזרתי כבר 300 קוביות ויש לי עוד 400", הסביר תוך כדי תמרון בטונדה עם הג'ויסטיק.

 

בצומת גיתי אבישר עמדו חבריו של דבורסקי הפצוע. אחד החיילים בתחנת ההסעה בכביש העולה להתנחלויות יקיר ורבבה אמר שהוא דרוך לכל הכיוונים. "צריך לתפוס כמה שיותר רכבים בעיניים", אמר, "לשים לב לכמה שיותר פרטים, אבל בסוף אני רק בנאדם, אני לא יכול לראות הכל". בתחנת ההסעה על כביש 5 לכיוון מערב, מאחורי עמדת הבטון שבה עמד דבורסקי, מצאנו את סמ"ר עדן, דרוך וסורק את הכביש מולו, רובהו מכוון קדימה. "אני מרגיש בסדר", אמר, "רגיל".

 

משם נסענו לכיכר אריאל ולתחנת ההסעה בה נהרג קיידאן ז"ל. קוביית בטון חדשה הוצבה על קוביית בטון שכבר הייתה שם. עכשיו זוהי עמדה גבוהה של שתי קוביות עם שקי חול המונחים על הקובייה העליונה. החיילים מוצבים כאן במשמרת של שמונה שעות ומתחלפים ביניהם בעמדות מדי פעם כדי לשמור על עירנות ולחלץ עצמות.

 

קצין ביטחון אזרחי בכיר באיו"ש טוען כי בכל הקשור לפעילות השוטפת בגדה הצבא פועל במוד של סתימת חורים. "היה פיגוע באזור תעשייה בברקן אז נתנו מענה לברקן, באו וסתמו שם חורים. עכשיו היה פיגוע בכיכר אריאל אז באים ושמים עוד בטונדות בתחנות ההסעה. אין ראייה רחבה. אנחנו כבר לא יכולים לספור את שטף האירועים. מסכנים החיילים שהצבא מציב בתחנות ההסעה. מדובר בחיילים רובאי 03 שלא מאומנים למשימה כזו. אני חס וחלילה לא מזלזל בהם, אבל מציבים אותם בנקודות בהן רמת החיכוך עם פלסטינים גבוהה מאוד. דרושה שם מיומנות גבוהה בתפעול נשק ומיומנות בתגובה מהירה וקטלנית. זה מצריך יכולות חיילות גבוהות. רובאי 05, חי"רניקים, לומדים קרב מגע, הם מבצעים אימונים ותרגולות של לחימה בשטח בנוי, לומדים לתפעל את הנשק מהר. חיילי תותחנים או חיילים בגדודי החילוץ של פיקוד העורף לא מיומנים כמו חיילי חי"ר. זה לא הייעוד שלהם. החיילת שהייתה ליד החייל שנורה ונפצע התחבאה מאחורי הבטונדה והתחילה לבכות. לא תשמע אף אחד בצבא מדבר על זה".

 

הצבא מצידו משקיע את משאביו על פי הערכות מצב שוטפות. חטיבות החי"ר הסדירות ויחידות העילית נשלחות לגזרות החמות, לרוב לגבול הרצועה או גבול הצפון. יחידות חי"ר מוצבות בשטחים על פי צורך כשהשטח מתחמם. ועדיין, יש כ־900 ק"מ של כבישים ביו"ש עליהם נעים פלסטינים ומתנחלים ואי־אפשר לפרוס בכולם את יחידות העילית. אבל גורם ביטחוני אזרחי טוען כי היה מי שזיהה את החור בהגנה בצומת גיתי אבישר והתריע על כך.

 

"עשרה ימים בערך לפני הפיגוע באריאל התרענו ספציפית על צומת גיתי אבישר", אומר אותו גורם, "אמרנו שצריך לנער שם את החיילים אחרת יהיה שם פיגוע. עומדים שם חיילים וחיילות עם הפלאפונים שלהם, מצחקקים ומדברים ביניהם, לא דרוכים. הם לא לוחמים".

 

מנגד, על פי תפיסת הצבא את השמירה בתחנות ההסעה יכולים לבצע גם חיילים שאינם חי"רניקים. הפיגוע השבוע עדיין מתוחקר אבל בצבא מציינים אירוע מלפני כשלושה חודשים שהתרחש בצומת גיתי אבישר. צעיר פלסטיני ניסה אז לדקור חייל שעמד בתחנת ההסעה וזה הגיב מהר, ירה בו והרג אותו. החייל הזה היה מגדוד תותחנים.

 

ראש המועצה האזורית שומרון, יוסי דגן, טוען כי הפקת הלקחים אחרי פיגועים אינה מספקת ביטחון לתושבים. "לצערי הכתובת הייתה על הקיר, זו אינה קלישאה במקרה הזה. התרענו לאחר הפיגוע בברקן, התרענו לאחר הפיגוע בגבעת אסף, והשבוע אירע פיגוע נוסף בעקבותיו נוספו עוד משפחות אבלות שחייהן השתנו לנצח. התרענו על כך שישנו פער של 400 מיליון שקל במרכיבי ביטחון ביישובים ובכבישים בכל יו"ש ונענינו בקול דממה דקה. בשנתיים האחרונות עלה מספר הפיגועים הקשים במרחב באופן דרמטי והתגובה של משרד הביטחון היא קיצוץ בכוחות ובתקציבים. זו הזיה ואבסורד שצריך לעצור לפני הפיגוע הבא".

 

"למד דיקור סיני בעצמו"

 

לו רק היה יוצא אטינגר כמה דקות מאוחר יותר מביתו או מתעכב עוד כמה רגעים בתחנת הדלק. אלו תהיות שאי־אפשר להימנע מהן בתוך הדוחק בבית המשפחה האבלה בעלי. אפרת, אחת מבנותיו, אוחזת בחיקה את אחותה הקטנה רוני, שנרדמה כמה דקות קודם לכן. מוריה הבכורה בת 21, אפרת אחריה, 20, אלישיב בן 19, הראל בן 18, אליאסף בן 15 וחצי, יהודה בן 13, התאומות צופיה ותחיה בנות 12 אוטוטו, בניה בן 9, עוד שני תאומים, הדס ואליאב בני 7 ורוני הקטנה, בת שנה וחצי בסך הכל.

 

באחד החדרים בקומה השנייה אפרת לוקחת כמה רגעים כדי לחשוב מה לספר על אביה, מי ומה היה עבורה ועבור רבים אחרים. דמעות יורדות מעיניה. היא בת שירות לאומי בהוסטל לנערים בסיכון בטבריה. ביום ראשון בבוקר הייתה בדרכה לטבריה באוטובוס וראתה באתר חדשות דיווח על הפיגוע ותמונה של רכב המשפחה. תמר האם מספרת כי אפרת התקשרה אליה מהאוטובוס ושאלה איפה אבא. "אמרתי לה שדיברתי איתו לפני שתי דקות. 'את בטוחה שדיברת איתו'? 'כן', עניתי, 'הוא בסדר, הוא בדרך'. אמרתי לה שאתקשר אליו ואחזור אליה. התקשרתי והוא לא ענה לי. ניסיתי עוד כמה פעמים, הוא היה זמין אבל לא ענה. ואז אחי נדב התקשר ושאל מה המספר של הרכב שלנו. נדב מצלם עבור סוכנות ידיעות ביהודה ושומרון ומגיע כמעט לכל זירת פיגוע. אמרתי לו מה המספר והוא אמר, זה הרכב. שאלתי, 'חי או מת' והוא אמר אני לא יודע, תני לי לבדוק ולחזור אליך. אמרתי לו, 'אל תמרח אותי', רציתי שלא יחסיר ממני פרטים, שיגיד מה המצב לאשורו".

 

כשהבינו שנפצע קשה והובהל לבית החולים בילינסון מיהרו לשם ובמשך יממה לא עזבו אותו. אפרת אומרת שהבינה שהוא פצוע אנוש ש"אין מקרה כזה בעולם שהצליחו להירפא ממנו. הספקנו להיפרד ממנו כולנו, שרנו לו מזמורים ואת 'גם כי אלך'".

 

הוריה נישאו לפני 23 שנה. היא עצמה נולדה כשגרו בקרני שומרון, אחר כך עברו לקדומים שם גדלה. "אבא שלי היה אז נוסע בכל יום ללמד בכולל בשכונת שפירא בתל־אביב. ושתבינו הוא לא תל־אביבי בכלל, הוא גדל בפתח־תקווה. הוא לא חיפש את המעשה הפשוט, הקל, הוא היה איש של עבודה קשה, לא טריוויאלית, לכן הלך לדרום תל־אביב כי חשב ששם צריכים אותו.

 

"לפני שבע־שמונה שנים הוא הבין שהנסיעות לתל־אביב בכל יום, המרחק מהבית, מקשות עליו ועל היכולת שלו לתת את כל כולו. אז הוא העביר את כולנו , משפחה של 12 ילדים מקדומים, לשכונת קריית שלום בתל־אביב. להעביר משפחה של 12 ילדים מהסביבה שהם גדלו בה, מהחברים שלהם, מכל מה שהם מכירים, זה לא הדבר הכי טבעי. ואבא שלי אהב את הבית שלנו בקדומים, אהב את החצר הגדולה והגינה שלנו, את הטבע מסביב. הוא ויתר על כל זה כי האמין שצריכים אותו במקום אחר. ששם הוא יכול לתרום מעצמו הרבה יותר לטובת אחרים.

 

"בקריית שלום הוא הפך לרב לא רשמי שבאים להתייעץ איתו. הוא למד דיקור סיני בכוחות עצמו, מספרים באנגלית שהוא קנה ותרגם. למד בעקשנות, בשקדנות, ישב וחרש, היה בתוך זה לגמרי. כשהרגיש שהוא כשיר לטפל הוא הציע עזרה לאנשים עם בעיות רפואיות. הלך לאנשים לבתים שלהם בדרום תל־אביב וטיפל בהם. ורק בהתנדבות, לא לקח כסף מאיש.

 

"בשפירא אנשים מהשכונה באו ושאלו את דעתו בקשר לסוגיות בחייהם, והוא היה פתוח לכל אחד ואחד. הקשיב, התעניין, קיבל את כולם באהבה מלאה. גם אחרי שהקים את הישיבה בתחנה המרכזית הישנה הוא המשיך לתת שיעורים לקבוצת נשים מבוגרות בשפירא. כל יום שני בצהריים הוא בא והן המתינו לו. הן המתינו לו גם ביום שני השבוע, לא שמעו שנפצע אנוש בפיגוע, התפלאו שהוא מאחר כי תמיד הוא היה דייקן. כשראו שהוא לא בא הן התחילו לברר והבינו שנרצח. הן הגיעו להלוויה במונית ובכו עליו בכי גדול.

 

"בישיבה שהקים הוא לא כפה את עצמו על אף אחד. הוא קיבל כל אחד בלי הגדרות של דתיים וחילונים. כל מי שרוחניות דיברה אליו ורצה להתחבר לשורשים היהודיים מצא את מקומו בישיבה של אבא. זה היה באופי שלו ללכת למקומות לא קלים, לתרום מעצמו. לא מזמן הוא אמר לי שהוא רוצה לדאוג להומלסים בשכונה. התקשר אליי לשאול, 'תגידי אפרת איך אני עושה את זה? להביא להם מרק חם, קפה, עוגיות? איך לעשות את זה? תגידי לי על מה לדבר איתם, איך להגיע אליהם שיהיו מוכנים לדבר איתי'. אתם קולטים, הוא לא עף על עצמו, הוא התקשר אליי, לבת שלו בת ה־20. מי אני בכלל, הוא הרי נמצא שם, חי את זה, ואליי הוא מתקשר להתייעץ איתי.

 

"הייתה בו המון ענווה, ענווה שעכשיו אנחנו מגלים את הגודל שלה. כל אחד מאיתנו הילדים יודע מה הוא עשה עבורו ועכשיו אנחנו מדברים בינינו ומגלים איזה בנאדם נדיר הוא היה, כמה נתינה הייתה לו. אנחנו 12 אחים ואחיות ו־12 זו עוצמה, זה חוזק, זה חיים. אבא שלנו חי את החיים בכל המובנים. אנחנו חייבים להמשיך בדרך שלו. לעשות טוב ואז לחפש איך לעשות עוד טוב. הוא דאג לעזור לאנשים בדברים הקטנים אז בטח שהוא דאג לעזור כשהבין שמדובר באירוע גדול, בפיגוע. אני בטוחה שלא היו לו ספקות. הוא רץ לעזור כי לא ידע אחרת. הוא נטע בנו המון עוצמות, החדיר בנו חריצות, כל הזמן לעשות, להיות בעשייה, אל תתבטלו". 

 

 

"הקטנים מבינים מה קרה"

 

 

כשירדנו למטה לסלון הבית ישב שם ח"כ אלעזר שטרן. הגיע גם השר יואב גלנט ובעודו שם הגיע גם ראש הממשלה נתניהו. השרה מירי רגב הגיעה חצי שעה אחריו. "אנחנו לפני בחירות ומה שאיפיין את אחיעד זה שהוא באמת היה כל כולו בעשייה של איחוד העם", אומרת תמר. "אנחנו זקוקים לפחות פילוג וליותר אחדות, יותר לחפש חיבורים בינינו. צריך להשתדל לעשות את זה קצת אחרת בבחירות האלו, לבוא כולנו מאוחדים, אני חושבת שזה ייתן לנו את הכוח, את העוז כמו 'עוז אמונה', הישיבה שהוא הקים. זה ייתן לנו את הכוח מול האויבים שלנו. זה המסר שהכי חשוב לי להעביר, שתהיה אחדות, שיהיה אכפת לנו אחד מהשני באמת. אנחנו באמת רוצים שיהיה פה ביטחון אבל שזה יהיה מתוך שלום, מתוך אהבה, מתוך קירוב לבבות. זה אפשרי. הוא נגע בכל כך הרבה ציבורים, בצניעות וענווה ואהבה. פשוט ככה".

 

שאלנו איך תמשיך לבדה עם 12 ילדים. עיניה נפקחו. "הם הכוח שלי הילדים הללו, הם ייתנו לי את הכוח. אני לא במקום לבוא ולומר, 'אוי יש לנו 12 ילדים' אלא במקום שאומר, 'ברוך השם, יש לנו 12 ילדים שאיתם ביחד נמשיך ונצמח ונרבה אור בעולם'. הקטנים מבינים מה קרה. אפילו רוני התינוקת לוקחת את הטלפון ואומרת לתוכו 'אבא, אבא'. היא מחבקת אותנו, את כולנו, היא כל כך רגישה, מבינה שמשהו קורה פה. היא לא רגילה לכמות כל כך גדולה של אנשים. היא מבינה בדרכה שלה".

 

אנשים באו ויצאו כל הזמן, שכנים נכנסו עם מגשי אוכל. אחותו של המנוח, רחלי טויטו, הביטה בעיניים אדומות ונפוחות במנחמים. היא למודת ניסיון מר. בעלה יוסף ז"ל נהרג ביוני 2002 על ידי מחבל שחדר ליישוב איתמר ורצח ארבעה מבני משפחת שבו. טויטו, שהיה מפקד כיתת הכוננות של היישוב, הסתער על הבית ונהרג בחילופי הירי. "כמו אחי", אומרת רחלי, "גם בעלי ז"ל חתר למגע כדי להציל חיים".

 

הוא הותיר חמישה יתומים אותם גידלה לבד. הקטן, שר שלום, היה בן ארבעה חודשים. "בדיוק תמר שאלה אותי מה יותר קשה לי, עכשיו עם אחיעד ז"ל או אז עם יוסף ז"ל. והאמת שעכשיו יותר קשה לי כי אני יודעת עם מה תמר צריכה להתמודד. להתמודד עם האובדן האישי שלה ועם האובדן של אחיעד לכל אחד ואחד מהילדים ובמקביל להמשיך לגדל אותם עם החור הגדול הזה שנפער. זה חלל עצום שאי־אפשר למלא. אבל בסוף מי שנותן את הכוח אלו הילדים. הקטן שלי פשוט הכריח אותי להמשיך בחיים, לדבוק בהם כי אין מה לעשות, החיים ממשיכים והילדים צריכים אותנו. לא היה מישהו אחר שיהיה איתם, לא יכולתי ליפול, הייתי חייבת להמשיך. הייתי רוצה שזה לא יהיה אמיתי, שאלך לישון ואתעורר בבוקר ויאמרו לי שזה היה חלום. אבל זו המציאות ונתמודד איתה. זה משבר גדול אבל אפשר לצמוח ממנו".