קיצונים בקצה העולם

למחרת הטבח המחריד שביצע ברנטון טרנט ב־50 מתפללים במסגדים, נסגרו בתי כנסת בניו־זילנד לאות סולידריות עם הקהילה המוסלמית | אבל לצעד הסמלי הייתה עוד סיבה: הוראה של המשטרה, שחששה מפני מתקפה נוספת, הפעם על היהודים | "בין הפרחים שהונחו מחוץ למסגד ראיתי דברי נחמה בעברית", מספרת ג'ולייט מוזס מהקהילה היהודית, שנפגשה עם חלק מהניצולים. "התקבלתי בחום, כי מה שמאחד אותנו הוא איום משותף"

תלמידי בית הספר התיכון קשמיר בקרייסטצ'רץ' עמדו בתוך ים זרי הפרחים. הם היו בין האלפים מוכי ההלם והצער שפקדו השבוע וממשיכים לפקוד את אתרי ההנצחה להרוגי המסגדים שצצו ברחבי ניו־זילנד.

 

שם, מחוץ למסגד אל־נור - זירת הטבח המרכזית שבה נרצחו 42 מתוך 50 הקורבנות שנורו באותו יום שישי - עמדו עם עוד אלפי בני נוער שבאו מבתי ספר ברחבי העיר. כולם נענו לקריאתו של הנער אוקירנו טילייה, אשר איבד את חברו ובן כיתתו חמזה מוסטפה בפיגוע. "אסור לנו לשנוא ולכעוס אלא להביע צער אהבה ואחדות", כתב אוקירנו בפייסבוק.

 

הצעירים שרו, ניגנו בגיטרה, הדליקו נרות והעבירו את הלהבות איש לרעהו. טילייה נשא דברים וסיפר על חברו שנרצח על ידי מחבל שטוף שנאה מהימין קיצוני. חמזה, פליט מסוריה, שהה שש שנים במחנה פליטים בירדן לפני שהגיע לניו־זילנד. תלמיד מצטיין שרצה ללמוד רפואה וטרינרית. אביו חאליד־מוסטפה נרצח אף הוא בפיגוע ואחיו הצעיר זאעיד מאושפז במצב קשה. הוא גם דיבר על סעייד מילנה, בן 14, שחקן כדורגל מצטיין עם שאיפות להיות ארכיטקט או מהנדס, שהיה במסגד עם אמו נוריימי שניצלה. הוא הזכיר את בוגר בית הספר, טאריק עומר בן 24 שנרצח בפיגוע. הדממה שהשתררה במקום פינתה את מקומה לקולות בכי.

 

לאחר דקת דומייה, אירע דבר מוזר. באופן ספונטני לחלוטין פצחו כמה תלמידים, אליהם מיד הצטרפו האחרים, בריקוד ההאקה - ריקוד המלחמה המסורתי, שהילידים המאורים נהגו לרקוד לפני צאתם לקרב, ומבוצע גם בהלוויות של המיעוט המאורי כדי לכבד את המת. אותו ריקוד שאנו רואים כיום מבוצע על ידי הנבחרות הלאומיות של ניו־זילנד לפני משחקים בינלאומיים חשובים.

 

באמצעות המחווה הזו חשו התלמידים תחושת אחדות רגעית באבלם. תגובה שמשקפת במידה רבה את העם הניו־זילנדי כולו בימים אלו, שעדיין לא מעכל את הטבח שאירע במדינתם, הנחשבת לאחת הבטוחות בעולם. מדינה שמתחת לפני השטח, בחסות דמוקרטיה עם "פרי־ספיטץ'" לכל וללא גבולות, עלתה בה מפלצת הימין הקיצוני, שניו־זילנד בנאיביות סירבה לראות עד כה.

 

הקוראן במאורית

 

"מחוץ למסגד אל־נור יש אלפי זרים, נרות והמון מכתבים ומסרים של צער ועידוד. בין המסרים ראיתי כמה דברי נחמה בעברית. שליח חב"ד אפילו הציב שם אבן עם המילים 'שלום', 'סאלאם' וסימן השלום במאורית", מספרת ג'ולייט מוזס, דוברת מועצת יהדות ניו־זילנד. היא טסה אחרי המתקפה לקרייסצ'רץ' להביע תמיכה ועידוד מצד הקהילה היהודית במדינה, בסך הכל בת 7,000 איש. "נפגשתי עם מנהיגי הקהילה המוסלמית, עם ניצולים ועם המשפחות המתאבלות. התקבלתי בחום רב על ידם. מה שמאחד אותנו הוא האיום המשותף".

 

זה האיום שרבים העדיפו להדחיק. התיירים הרבים שמגיעים לניו־זילנד רואים מדינת חלום מלאה בקרחוני עד, אגמים קסומים, מפלים ונהרות, פיורדים ופסגות הרים מושלגות ומנגד חופי ים ויערות גשם. ממש גן עדן האחרון. מקום ירוק רחב ידיים, לא צפוף, עם אוויר נקי. חמשת מיליון תושביה נהנים מתדמית של אנשים שבעים ושאננים החיים תחת שלטון דמוקרטי, כלכלה יציבה, עם איכות חיים גבוהה.

 

אולם בשנים האחרונות חל שינוי. תושבי ניו־זילנד מוטרדים לפי הסקרים ממחירי הנדל"ן הגבוהים, יוקר המחיה, עוני ועליית הפשע - והימין הקיצוני עושה הכל כדי להטיל את האשמה על המהגרים. ד"ר פול בוקאנאן, מומחה לטרור, עוקב מקרוב שנים רבות אחרי התופעה. "ניו־זילנד נכשלה ולא הבחינה בפיל שבחדר, פיל העליונות הלבנה שהתפתח לנגד עיניה. זהו הסוד השחור של ניו־זילנד המבעבע מתחת לשכבה דקה מאוד של פתיחות וסובלנות", אמר השבוע. "הסתה ושנאה הן פופולריות ומקובלות באינטרנט, תחת מסווה של חופש הדיבור. זה מתקבל כמשהו נורמלי. ושירותי הביטחון והמשטרה לא עקבו אחרי שיח השנאה ברצינות".

 

ברקע נמצא כמובן גם עימות דתי: המוסלמים הראשונים הגיעו לניו־זילנד כבר ב־1850 מהודו בעקבות הבהלה לזהב, ובשנות ה־70 של המאה ה־20 חל גל נוסף של הגירת מוסלמים הודים מפיג'י. מספרם מעולם לא נחשב משמעותי. אך מלחמות האזרחים בסוריה ועיראק הביאו לטפטוף הולך וגובר של פליטים, ומאז 2015 הנושא נוכח יותר מאי פעם בכותרות. כיום הם מהווים כאחוז מהאוכלוסייה, קרוב ל־50 אלף איש. מעניין לציין כי דת האיסלאם היא הדת שכעת מתפשטת במהירות בקרב המיעוט המאורי. רבים מהם רואים באיסלאם אמצעי להבעת לאומיות משלהם. הקוראן גם תורגם לשפה המאורית.

 

אל מול התופעה, כוחו של הימין הקיצוני נמצא בעלייה, וגם פעילותן של קבוצות ניאו־נאציות. אפילו מפלגות מיינסטרים מתחילות לאמץ חלק מהרטוריקה שלו. למעשה, גם הקואליציה של ראש הממשלה ג'סינדה ארדרן מהלייבור כוללת שותפות עם מפלגת "ניו זילנד תחילה", הלאומנית, תמורת הבטחות להגביל הגירה ולאסור על זרים לקנות נדל"ן בניו־זילנד.

 

בשבוע האחרון ראש ממשלת ניו־זילנד הראתה פנים אחרות ויפות שלה וזכתה לאור הזרקורים הבינלאומי. "אנו מייצגים מגוון, טוב לב, חמלה. אנו מעניקים בית למי ששותפים לערכים שלנו, ומקלט למי שזקוק לו", אמרה ראש הממשלה הצעירה, שהצטיינה בימים האחרונים בנאומים מלאי נחישות, חמלה ואמפתיה. המנהיגה בת ה־38, שאינה נשואה אך חיה עם בן זוג, עלתה לכותרות עולמיות כשילדה את בתה נווה לפני תשעה חודשים, בזמן כהונתה. את השותפות התועלתנית עם המפלגה הלאומנית, היא העדיפה השבוע להצניע.

 

בתי הכנסת בניו־זילנד נסגרו בשבת שבעברה בפעם הראשונה בהיסטוריה - דבר שהוצג כצעד של סולידריות כלפי הקהילה המוסלמית. הסיבה הרשמית הייתה מתוך כבוד לקורבנות והנפגעים. אולם מאחורי הקלעים, מה שאירע בפועל הוא שמשטרת ניו־זילנד הורתה לסגור את בתי הכנסת מטעמי בטיחות וחשש למתקפה נוספת.

 

דוברת המועצה היהודית מוזס אישרה ל"ידיעות אחרונות" כי אכן היה חשש של המשטרה למתקפה נוספת והוראה מצידם לסגור את בתי הכנסת. "שוטרים חמושים מקיפים כעת 24 שעות ביממה את בית הספר היחיד היהודי של ניו־זילנד הנמצא באוקלנד. תמיד עבדנו עם המשטרה, תמיד חששנו לשלומנו, אולם כעת המצב מאוד רציני".

 

הקהילה הקטנה בניו־זילנד לא זרה להתפרצויות אנטישמיות. לפני עשור וחצי בית לוויות ובית תפילה בוולינגטון הוצת ונשרף עד היסוד, ו־92 מצבות נופצו וחוללו בבית הקברות היהודי במאקרה, בוולינגטון. ב־2012 שוב חולל בית קברות יהודי והפעם באוקלנד. ביולי 2018 חוברות המכילות חומר הסתה אנטישמי נמצאו בתיבות דואר של תושבים רבים בעיר דנידין באי הדרומי.

 

באוקטובר, אחרי מתקפה של מחבל מהימין הקיצוני על בית כנסת בפיטסבורג בארה"ב, הזהירה מוזס שמשהו דומה יכול לקרות בניו־זילנד. "כיהודייה, הבנתי וראיתי כבר זמן מה שניו־זילנד איננה כל כך סובלנית ומסבירה פנים כפי שנראה מעל פני השטח. אולם לא ציפינו למתקפה בסדר גודל כזה".

 

אפשר להגיד שחיינו באשליות וששיכנענו את עצמנו ששד הימין הקיצוני לא כל כך נורא?

 

"כן. ואנחנו היהודים סופגים מהימין הקיצוני וגם מהשמאל. השמאל מעודד אנטישמיות במסווה של אנטי־ישראליות לגיטימית. הפעילים הקיצונים פה מאוד אקטיביים: קשה לנו להביא אמנים מישראל, סרטים מישראל. במאי לפני שנה, כשבפסטיבל סרטים דוקומנטריים הוקרן הסרט על בן־גוריון, היו הפגנות איומות. המפגינים פוצצו פצצת סירחון, קשרו בשרשרות מתחת לכיסאות בבתי הקולנוע קופסאות שחורות מתקתקות כמו פצצות". גם הזמרת הניו־זילנדית לורד ביטלה כזכור הופעה בישראל בשל לחץ מסיבי מצד הבי־די־אס. "כך שיהודים מותקפים מימין ומהשמאל".

 

דיוויד שוורץ, מנהיג הקהילה היהודית בבירה וולינגטון וראש הקהילה במדינה לשעבר, מסכים עם ההערכה הזו. "תמיד חששנו כיהודים לביטחוננו בניו־זילנד, מהתקפות מימין ומשמאל. ואולי זה לא פופולרי להגיד כעת, אולם אסור לנו לטייח את העובדה שגם השמאל הקיצוני פה מאוד־מאוד מסוכן ומעודד אנטישמיות. אבל עכשיו כל המדינה כעת באבל ומביעה תמיכה מוחלטת בקהילה המוסלמית. גם אני מביע תמיכה וסימפתיה אליהם. הם זקוקים בשעה זו לתמיכה ואהבה ומקבלים זאת מכל הלב מהקהילה היהודית".

 

סאלאם עליכום בפרלמנט

 

הרוצח ברנטון טרנט, יליד גרפטון באוסטרליה, הובא לפני בית המשפט בשבת בבוקר והואשם ברצח בשני המסגדים. ממש לפני תחילת הטבח, טרנט פירסם מניפסט באורך 74 עמודים, שבו הודיע על כוונתו לבצע מתקפה נגד פולשים, אשר תהיה תשובה ל"רצח העם הלבן", מונח שבו משתמשים ארגונים גזעניים.

 

הוא תיכנן את הפיגוע במשך שנתיים ובא במיוחד לניו־זילנד כדי להתאמן לקראתו. לדבריו הוא פעל לבדו ואף ארגון לא הורה לו לבצע את המתקפה. טרנט החליט לבצע את מסע הטבח בניו־זילנד דווקא בשל העובדה שהיא שלווה, רחוקה ומבודדת, כדי להראות לעולם שגם החלקים הנידחים ביותר בעולם סובלים מ"פולשים", וגם כדי להוכיח שהמהגרים לא יהיו בטוחים בשום מקום.

 

הוא נולד וגדל בגרפטון, עיר כפרית בניו סאות'־ויילס באוסטרליה. עם סיום לימודיו עבד כמאמן כושר אישי במרכז הספורט המקומי. אביו שהיה אתלט מקצועי נפטר ממחלת הסרטן בגיל 49 , אמו ואחותו עדיין מתגוררות בגרפטון. סבתו של טרנט אמרה כי הוא נהיה קיצוני לאחר ביקור באירופה ב־2010.

 

טרנט, אשר השתמש בכספי הירושה שקיבל לאחר מותו של אביו, ביקר במדינות רבות באירופה ביניהן צרפת, בולגריה, טורקיה וישראל. הרשויות במדינות אלו כבר החלו לחקור מה הוא עשה ועם מי נפגש בעת ביקוריו. בעת ביקורו במזרח צרפת, אמר כי המקום מקולל בשל המהגרים אותם כינה פולשים. אנשים שהכירו את טרנט במשך השנתיים שחי בדנידין אמרו כי הוא היה איש בודד, ללא חברים או מכרים. הם תיאורו אותו כ"אדם עם כסף, שלא עבד ואת רוב זמנו עשה במכון כושר או על המחשב".

 

העולם כולו ראה את הטבח שביצע, או לפחות חלקים ממנו, בשידור חי. בעיקר את ההסתערות למסגד הראשון, בשעה 13:40, כשהיו בו 300 מתפללים שהגיעו לתפילת יום שישי. הוא רצח 42 איש, והמשיך למטרה השנייה למסגד בלינווד, מרחק של חמישה קילומטרים. בטבח השני מתו "רק" שמונה איש, והמספר ה"נמוך" יותר הוא תוצאה ישירה של התערבותו של מי שנחשב עד עכשיו לגיבור היום בניו־זילנד, עבדול עזיז בן ה־48. המתפלל האפגני שהגיע למסגד עם ילדיו אמר להם להסתתר כשהחלה המהומה. הוא זרק על טרנט כל מה שבא ליד, ומה שמצא היה מכונה לכרטיסי אשראי. הוא צעק אליו "בוא אליי!". טרנט החל לירות שוב, ועזיז התחבא בין שתי מכוניות. הוא מצא את הרובה של הרוצח על המדרכה. הוא הרים אותו, לחץ על ההדק, אולם הרובה היה ריק מתחמושת. עזיז זרק את הרובה לשמשת המכונית של טרנט וניפץ אותה, דבר שהפחיד את המחבל אשר התחיל לנסוע במהירות מופרזת. המשטרה שעברה תפסה אותו כעבור זמן קצר והביאה סוף למסע הדמים.

 

בשוך המהומות, הגיעה ראש הממשלה ארדרן לקרייסטצ'רץ' עטויה חיג'אב, כיסוי ראש מוסלמי מובהק, כדי שההזדהות תהיה גם ויזואלית ופיזית, ולא רק רטורית. היא לא היססה לחבק את בני המשפחות ולהזמין איש דת מוסלמי לנאום עם מסר מיוחד בפרלמנט בוולינגטון הבירה. את המחוקקים הניו־זילנדים בפרלמנט היא ברכה בברכת "סאלאם עליכום".