לרחם על אכזרים

אסור לארצות הברית לבטל את הסנקציות נגד עירק ולראות בצמיחתו של סדאם חוסיין ומכונת ההרג שלו לממדים מסוכנים עוד יותר. נחישות ולא רפיסות נחוצה לממשל בוש בטיפולו בסדאם

האם עומדת ארצות הברית להיכנע לסדאם חוסיין? במאמר שפרסם השבוע הפרשן רב ההשפעה בממשל האמריקני תומס פרידמן מה"ניו יורק טיימס", הוא ממליץ לוושינגטון לחדש את היחסים הדיפלומטיים עם סדאם חוסיין ולבטל את הסנקציות נגד עיראק בשלושה תנאים: חידוש הפיקוח על ייצור הנשק על ידי פקחים אמריקנים, הסכמה של עיראק והאו"ם שלא יימכר לבגדאד נשק כבד או פריטים בעלי שימוש כפול, אזרחי-צבאי, והמשך ההגבלות על תנועת כוחות עיראקיים. הצעתו של פרידמן נוסחה כאילו היא הצעתו של שר החוץ האמריקני החדש קולין פאוול, המגיע בימים הקרובים לאזור לסיור היכרות.

אלא שאם תאמץ וושינגטון את המדיניות המוצעת הזו, יהיה זה לא רק ניצחון היסטורי לסדאם חוסיין, אלא גם בכייה לדורות למעמדה של ארה"ב באזור.

במשך עשר שנים הבטיח סדאם לעמו שהוא עוד ינצח, שהסנקציות על עיראק יוסרו ושהיא תשוב אל הנהגת העולם הערבי ואל משפחת העמים. במשך עשר שנים נשבעה ארצות הברית כי זה לא יקרה כל עוד סדאם בשלטון. אם תתקבל הצעתו של פרידמן, מי צדק?

נכון שיהיה פיקוח על ייצור הנשק העיראקי, אך עיראק תשוב לרכוש נשק, מדענים וציוד צבאי בשווי עשרות מיליארדי דולרים, כפי שעשתה בשנות השמונים. בהיקף מדהים שכזה פיקוח אינו אפשרי, שכן הוא מצריך אלפי מפקחים, סורקים, אנשי מחשבים, מומחים צבאיים בהיקף מתקדם ומנהלה גדולה. ארה"ב לא תקצה מנגנון כזה, והעיראקים לא יאשרו אותו.

ונניח שאחרי חצי שנה יפר סדאם את אחד משלושת התנאים. מה אז? כותב פרידמן: "יחודשו העיצומים וההפצצות". למה הדבר דומה? להבטחה הישראלית לפני אוסלו ולפני הנסיגה מלבנון כי אם יפרו אש"ף וחיזבאללה את התנאים – יגורש ערפאת ותופצץ בירות, בהתאמה. האם משהו מזה קרה? ידיה של ישראל כבולות, כפי שידי ארצות הברית יהיו כבולות. היא תוקפת בעיראק ומטילה סנקציות מכוח החלטות או"ם שמעניקות למעשיה לגיטימיות בינלאומית. לאחר שהסנקציות יבוטלו, אין שום סיכוי שהן יוטלו שוב.

במקרה כזה ייזכר ממשל הנשיא בוש הבן כרופס עוד יותר מממשל קלינטון באזור, איתות ברור למדינות המצורעות – לוב, סודאן, איראן, סוריה ופוטנציאלית הרשות הפלסטינית – כי הבריון סופו לנצח. יהיה זה בבחינת אובדן ההרתעה והעוצמה האמריקניות וניצחון הסדר האזורי האלטרנטיבי שמציע סדאם חוסיין באזור. והוא כבר פועל: מגרש אלפי כורדים מאזורי הנפט ומאיים על ישראל ועל כווית, לאחר שגירש את פקחי האו"ם תוך הפרת כל הסיכומים וההחלטות מועצת הביטחון.

יש הטוענים כי ארה"ב ובריטניה מבודדות באזור במדיניותן הכוחנית כלפי סדאם חוסיין, ואין להם לגיטימציה במדינות ערב, אך אין זה נכון. עובדה. המפציצים האמריקנים יצאו לתקוף את עיראק מסעודיה, מכווית ומקטטר, ומדינות אלה משליכות את כל יהבן על וושינגטון, שתגן עליהם מסדר היום האלטרנטיבי המאיים של סדאם. אם יאותת ממשל בוש כי הוא נחוש למגר את משטר סדאם ולבצר את הסנקציות, שלא כמשטר הרופס של קלינטון, מובטח לו כי יזכה לתמיכה אזורית. היום אין המשטרים הערביים מעיזים לתמוך בו בגלוי, פן תאמץ ארה"ב רעיונות עיוועים כמו זה של פרידמן, והם יישארו לבדן מול זעמו של סדאם.

התשובה היא בנייה מחדש של משטר העיצומים, שממשל קלינטון דרדר, תוך הקפדה יתרה על יותר פגיעה במשטר ופחות פגיעה באוכלוסייה העיראקית החפה מפשע; אולי הרחבה של ההסדר נפט תמורת תרופות, אך תוך פיקוח על השימוש בכסף, שכן כיום ברור שרוב הסיוע אינו מגיע לעם העיראקי, אלא לפונקציונרים של השלטון בבגדאד; וכן, התמדה באיום הצבאי על סדאם.

שליט עיראק לא יכבד שום הסכם, כפי שלא כיבד את הסכם שאט אל ערב עם איראן ב-1980 ופתח במלחמת שמונה השנים, וכפי שלא עמד בהסכמים לאחר מלחמת המפרץ. לכן אין שום סיבה למחול או לרחם עליו. כיהודי בוודאי מכיר תומאס פרידמן את האמרה ממקורותינו: "מי שמרחם על אכזרים סופו שיתאכזר אל רחמנים".