הנאמן הגיש את הבקשה להעשיר את קופת הנושים הרבים של האחים הוניגמן בנימוק שלפי הפסיקה בנושא - נתונה לו הזכות לקזז את ההפסדים של החייבים עם תשלום מס השבח (כמי שבא בנעליהם).
לעומתו טען הבנק כי הפסדי ההון שייכים לו בהיותו נושה מובטח שמעמדו גובר על מעמדם של האחרים. לדבריו נוסחו של שטר המשכנתא קובע כי זכותו חלה על כל הזכויות וטובות ההנאה החלות על הנכס הממושכן, כולל גם את הפסדי ההון. הבנק הוסיף כי לא ייתכן שהנושים הרגילים ייהנו מהפסד ההון שעה שהוא זה ששילם את המס.
אולם השופט ברנר סבר כי הדין עם הנאמן. הוא קבע כי נוכח העובדה שהבנק הוא "נושה מקצועי, מיומן ומתוחכם, הנעזר בליווי צמוד של עורכי דין", היה עליו לנסח את שטר המשכנתא "באופן כזה שיהיה ברור ונעלה מכל ספק כי גם הזכות ליהנות מהפסדי הון נכללת בגדרם של הנכסים המשועבדים".
במילים אחרות, מאחר שלא כתוב בשטר המשכנתא במפורש שהבנק זכאי ליהנות מהפסדי ההון של האחים, הרי שהזכות לא שייכת לו. הניסוח הכללי בשטח, נקבע, לא עונה על קביעותיו של בית המשפט העליון בנושא.
"שתיקתו של שטר המשכנתא בכל הנוגע להפסדי ההון", נכתב בפסק הדין, "פועלת לחובתו של הנושה המובטח ולטובת הנושים הרגילים, ואין להשלים על דרך הפרשנות היצירתית את מה שלא נכתב באופן מפורש בשטר המשכנתא, באופן שייגרע חלקם של הנושים הרגילים לטובת הנושה המובטח".
השופט הוסיף כי קבלת בקשת הנאמן תוביל להגדלת קופת הנושים הרגילים בסכום של כשבעה מיליון שקל – שייגרע מהבנק.
זו אמנם תוצאה קשה עבור הבנק אבל אין להתעלם מכך שממילא יש לו יתרון מובנה על פני הנושים הרגילים והוא יכול היה "לכלכל את צעדיו באופן אחר" באמצעות ניסוח מדויק יותר של השטר.
כמו כן ציין השופט כי מאחר שהחוב לבנק עומד על כ-18.5 מיליון שקל, והנכס נמכר תמורת כ-20.5 מיליון שקל, גם לאחר תשלום מס השבח יוותר אצל הבנק סכום נכבד שיעמיד אותו במצב טוב בהרבה מזה של הנושים האחרים, וממילא את יתרת החוב (או לפחות את חלקה) הוא יוכל לגבות כנושה רגיל.