בתשדיר התעמולה של מרצ, מפלגת השמאל של ישראל, מככב לא אחר מראש הממשלה לשעבר מנחם בגין. במפלגת כולנו משתמשים בתמונתו של המנוח בכל הזדמנות על מנת להצהיר שהם־הם יורשיו האמיתיים, ואחת לכמה ימים מתרפק פוליטיקאי כלשהו, מימין או משמאל, על ההדר הבית"רי המפואר של האיש. אפשר לומר בשקט שבמערכת הבחירות הנוכחית בגין הוא האייקון הכי חזק בסביבה. בכל זאת, הגעגוע לאיזה עבר קצת מדומיין תמיד רומנטי וקל.
לכבוד ציון 40 שנה להסכם השלום ההיסטורי עם מצרים, בתאגיד השידור ניסו לפתח את האיש והאגדה באמצעות סדרת הדוקו "ימי בגין". שלושת הפרקים, שהראשון בהם שודר אמש, עוסקים בהסכם השלום עם מצרים, במדיניות החברתית־כלכלית של בגין ובמלחמת לבנון שהובילה לפרישתו. לאורך השנים זכתה דמותו של ראש הממשלה לשלל ניתוחים אישיותיים ופסיכולוגיים. אולי כי זו דרך נוחה יחסית להתמודד עם הדיסוננס המובנה של נץ מדיני שמפנה יישובים, של איש הכלכלה החופשית שכורת ברית עם החלשים, או של האיש העיקש שלא ויתר עד שהגיע לשלטון, אך לבסוף הודה: איני יכול עוד. הפעם היוצר לוי זיני מוותר על ניתוח הדמות על ספת פסיכולוג. במקום לנבור במסתרי הנפש, הוא עוסק בגלוי ובידוע ומאפשר לצופים לחוות אותו באריזה נוחה ומרעננת.
אל מול הפרק העוסק כולו בחתירה להסכם שלום, אי־אפשר שלא לחשוב מה קרה למושג הזה בימינו. איך מצד אחד בגין הוא אולי הדמות ההיסטורית האופנתית ביותר, אך המילה שלום היא מוקצית מחמת מיאוס. מי שעמד בראש ארגון לוחם ידע לחלום בקול רם על היום בו הנשק יונח בצד לטובת הסדרה, גם אם היא לא מושלמת. מי שלא נטש את שאיפת שלמות המולדת ליום אחד, ידע גם לוותר על חלקים ממנה לטובת הזדמנות יקרה מפז. נואם הכיכרות שידע בקלות ליפול לדמגוגיה הוא מי שבוחר בממלכתיות ברגע האמת. האנשים הקרובים אליו, לצד קטעי ארכיון, חושפים שהניגודיות איננה אלא ריבוי קולות מבורך המהדהד בתוך אותו אדם ובתוך אותה אידיאולוגיה. היכן נמצא היום קול דומה? ואם ישנו קול כזה, מי יעז לתת לו מקום?
פרופ' אריה אלדד, איש הימין שאביו אף הוביל את ההתנגדות להסכם השלום עם המצרים, טוען כי אצל בגין נעדרה ההיררכיה הערכית. יהודית ודמוקרטית? אולי, אבל מה יותר? הרבה אלון מורה או פינוי ימית? ייתכן, אבל מי באיזו עוצמה? מתוך הצורך הזה בהיררכיה ערכית נבעה גם תחושת האכזבה של חלק מהימנים מבגין שלוחץ יד לסאדאת, או הדה־לגיטימציה לה זכה כשהיה אופוזיציונר נצחי של המערך. אך למעשה דווקא הדינמיות שמסרבת להיכנע לאיזו תבנית מחשבתית היא שהובילה את בגין להיות מנהיג פורץ דרך, אהוב מאד, ובעיקר - אנושי. אדם בעל חסרונות בולטים וטעויות מרות לצד הישגים מרשימים ופריצת דרך מחשבתית.
בסיבוב הבחירות הנוכחי אנושיות ומורכבות נתפסות כחולשה. אנחנו רוצים את מנהיגינו רהוטים, דוברי אנגלית מושלמת, בעלי תפיסת עולם שניתן לנסח בציוץ בטוויטר, מוטב כזה עם סימני קריאה. "ימי בגין" איננה נותנת רק מבט אל ההיסטוריה, אלא גם אל העתיד שאולי היינו רוצים לנסח יחד, מחדש.
בקטנה
תשדירי התעמולה של ש"ס הקימו לחיים את נאום הקמעות של גרבוז. מפלגה שעושה את ההון שלה על גבה של העלייה מרוסיה, אל לה להתהדר בנאומים בעלי ניחוח גזעני בשביל לקושש קולות. וחוץ מזה, מישהו צריך לגלות להם שגרבוז זה הכי בחירות 2015.