ארבעה ימים לאחר שהוגשה נגדו בקשה לפשיטת רגל על ידי חברה שלה הוא חייב כספים, חתם הבעל על הסכם גירושים שאושר בבית המשפט למשפחה, ולפיו אשתו תקבל את מלוא הזכויות בבית ששוויו 1.93 מיליון שקל, וכן 240 אלף שקל כתחליף מזונות. זאת אף שידוע שחייב בפשיטת רגל לא רשאי לבצע פעילות רכושיות ללא אישור של בית המשפט שמלווה את ההליך.
ב-2017 הוכרז הבעל, שהעסק שלו קרס עקב התמודדות שלו עם מאניה דפרסיה חריפה, כפושט רגל עם חובות של 14 מיליון שקל ל-48 נושים שונים, בהם גרושתו. בחלוף שנה ביקשה הנאמנת בתיק לבטל את הסכם הגירושים כדי שתוכל למכור את זכויות הבעל בבית ולפרוע לפחות חלק מחובותיו לנושים. לטענתה, ההסכם אינו חוקי ובוצעה בו הברחת נכסים אסורה, תוך העדפת הגרושה על פני הנושים האחרים.
הבעל הצטרף לעמדה זו וטען כי ההסכם פוברק לבקשת גרושתו, שאמרה לו כי אם לא יחתום - הילדים יאבדו את הבית. הוא ביקש להתחשב בכך שחתם על ההסכם תחת השפעת תרופות פסיכואקטיביות ולא בהכרח הבין מה הוא עושה.
גרושתו טענה מנגד כי הליך פשיטת רגל הוא קנוניה שנועדה להבריח את נכסיו מפניה ולשלול ממנה רכוש.
אולם השופט גדי צפריר האמין לבעל, שגיבה את טענתו על מצבו הנפשי במסמכים רפואיים, וגרסתו אושרה גם בידי עורך הדין שערך את ההסכם. השופט מתח ביקורת על עצם העובדה שעורך הדין ערך את ההסכם ופעל לאישורו חרף הידיעה המובהקת כי החייב נתון בפשיטת רגל והדבר אסור.
בתוך כך נקבע כי ההסכם נחתם תוך שהחייב מנסה להציל את גרושתו וילדיו מאובדן הבית והכסף, ולכן נחשב העדפת נושים אסורה. השופט הבהיר בהקשר זה כי אינו מאמין לטענת הגרושה שלפיה לא ידעה שבעלה לשעבר במשבר כלכלי כלשהו, בהתחשב בכך שהדברים נאמרו במפורש בבית המשפט למשפחה.
משכך נקבע כי בני הזוג לשעבר (ובמיוחד הגרושה) נהגו בחוסר תום לב כשהביאו את ההסכם לאישורו של בית המשפט למשפחה ללא אישור בית המשפט של פשיטת הרגל. בפסק הדין צוין שהמהירות של עריכת ההסכם, ימים ספורים לאחר שהחייב נכנס לפשיטת רגל, מעידה כי "כוונת הצדדים הייתה להעמיד עובדות קיימות ללא התחשבות במגבלות הליך זה וללא שקילת טובתם של הנושים כולם".
לפיכך נקבע כי מדובר בהעדפת מרמה אסורה המצדיקה לקבל את בקשת הנאמנת ולבטל את ההסכם.