שבע פעמים

'מראות שבורות' הוא חלק מהאובססיה של הקולנוע הישראלי לנושא של התעללויות מיניות

לצד מלחמת לבנון וחתונות, נראה כי האובססיה הגדולה השלישית של הקולנוע הישראלי היא משום מה התעללויות מיניות. מ'נשיקה במצח', דרך 'שש פעמים' ועד 'פרא אציל' השנה - תמצאו בקולנוע הישראלי אינפלציה של נערות אומללות, משפחות מתעללות וסצנות כפייה לא נעימות במכוניות ביערות חשוכים - בלי שום פרופורציה למה שיש בתעשיות קולנוע אחרות בעולם. אפילו "אפס ביחסי אנוש" המעולה כלל סצנת ניסיון אונס עם פאנץ' קומי בסופה. הומור ישראלי שכזה. מעניין מה זה אומר על החברה שלנו.

 

'מראות שבורות' מסמן וי על כל קלישאות הז'אנר הקשה הזה שאמורות לייצר סרט "חזק" ו"מטלטל". במרכזו נערה אומללה בשם אריאלה (שירה האס, שביצעה תפקיד דומה בסרט הרבה יותר טוב 'פרינסס', גם הוא עסק - ניחשתם נכון - בהתעללות מינית). אריאלה נקרעת בין נפשה המרדנית לבין אביה הקפדן והדורסני, אלוף משנה בצבא (יפתח קליין).

 

והנה כבר אי־נוחות שעולה מהתסריט הפשטני של יוצרי הסרט אמרי מטלון ואביעד גבעון, שלא פעם ולא פעמיים עושים את ההשוואה הנוחה מדי "צבא = תרבות האונס". אפשר לבקר את המיליטריזם הישראלי גם בלי לטפול על כל בעל דרגות רצון לראות את בתו בעירום. הלאה. המשך הסרט זורק לעבר הצופים רצף היסטרי של טרגדיות, מזל רע ופגיעה עצמית גוברת מצד הגיבורה. וכשנגמר הגז מבחינה דרמטית, עוברים לטרגדיה מהעבר שקושרת איכשהו בין כל הדמויות - והכל כמובן מסתדר לקראת הסוף הצפוי, שלפתע עושה לגיבורי הסרט מלא הנחות.

 

קצת עצוב לצאת ככה נגד סרט כמו 'מראות שבורות' שיש בו כל כך הרבה כוונות רציניות, ועם קצת פיין טיונינג היה יכול להפוך ל'שש פעמים' החדש. הדבר נכון גם לגבי שחקנית מעולה כמו האס שבאמת נותנת את המקסימום. ובכל זאת, יש גם נושאים אחרים בעולם.