עושים שוק

השנה היא 2019, אבל הרבה ישראלים עדיין מצביעים בגלל אירועים שהתרחשו פה לפני עשרות שנים. ברמלה זיכרון העוולות של מפא"י עדיין טרי וכולם שמים מחל בקלפי, בניר צבי דווקא חולמים שהמפלגה ש"בזכותה קמה המדינה" תחזור לשלטון, ובמפעל המצות השמורות בכפר חב"ד מתלבטים בין ש"ס, יהדות התורה ואיחוד מפלגות הימין. איתי אילנאי ממשיך במסע שלו ברחבי ישראל לקראת הבחירות לכנסת

איתי אילנאי | צילום: אביגיל עוזי עודכן: 03.04.19, 00:15

רמלה: "לא ליכודניק, חירותניק"

בחנות הרהיטים של יעיש צרפתי בשוק רמלה תמצאו מיטות, כורסאות ואת תמונתו של מנחם בגין. יעיש, שהצטרף לתנועת בית"ר עוד כשהיה ילד בן שבע במרוקו, הוא מעריץ נלהב של אבי המהפך הפוליטי בישראל. "לפני 25 שנה הייתה מכירה פומבית בהיכל התרבות", הוא מספר. "קניתי שם את הספר 'המרד' של בגין, שהוא חתם עליו שישה ימים לפני שהלך לעולמו". יעיש שילם עבור הספר אלפי שקלים, וזה היה שווה כל אגורה.

 

"עליתי ארצה בשנות ה־50", הוא ממשיך, שעון זהב על פרק כף ידו ומקטורן מכסה את כתפיו. "הייתי בן 19, אשתי הייתה בת 17 והיה לנו תינוק בן שלושה חודשים. זרקו אותנו באיזה כפר על יד עכו. אמרתי שאני רוצה לעבוד בחיפה, אז אמרו לי, 'שמע, אתה יכול להגיע לשם באופניים'". מהר מאוד גילה שחיפה נמצאת במרחק של כמה עשרות קילומטרים מביתו החדש.

 

ברגע שהתאפשר, העתיק עצמו לרמלה. ב־1959, לפני 60 שנה בדיוק, רכש את חנות הרהיטים שבה אנחנו יושבים כעת והפך לפעיל פוליטי נלהב: את התעודה מ־1970, המעידה על כך שמונה לחבר מרכז מפלגת חירות, הוא שומר בהישג יד ומציג בגאווה גלויה. "אני לא ליכודניק", הוא מבהיר. "אני חירותניק".

  

"כשאני הגעתי לרמלה היה פה מפא"י", הוא ממשיך. "אם אתה לא היית בכיוון שלהם, עצרו אותך. כשנכנס לי גשם לחנות הלכתי לעירייה והם אמרו לי שהם לא יכולים לעזור לי, כי אני איש תנועת החירות. סבלתי וסבלתי וסבלתי". שלשום הכה הגשם ללא רחם בגג חנותו של יעיש. אף טיפה לא חדרה פנימה.

 

בחנות שלו גם תמונה, קטנה יותר, של משפחתו בתצלום משותף עם בנימין נתניהו. ממנו הוא קצת פחות מרוצה. "ההתנהגות שלו ושל אשתו, זה לא כמו שהיה פעם", לוחש יעיש. "אנחנו בתנועת החירות יש לנו דבר כזה, עד כמה שאני יודע, שנקרא צניעות".

 

אז למי אתה מצביע?

 

"גם אם אני רוצה לקחת פתק אחר, אני לא יכול. היד הולכת למחל".

 

• • •

 

כמו יעיש, היד של מרבית תושביה היהודים של רמלה הולכת אוטומטית לפתק של מחל. "99 אחוז מהתושבים מצביעים לליכוד או למפלגות הלוויין שלה. אנחנו לא שוכחים את העוולות שעשו להורים שלנו לפני 40 ו־50 שנה", אומר יעקב מצלאוי, שמציץ מתחת לכרזה שעליה מתנוססים פניו של נתניהו לצד המילים "נתניהו רמלה איתך". "אם תעשה פה סקר בחירות, לא תמצא אחד שבוחר לשמאל. יש כמה שאולי יצביעו לגנץ, זה הכי שמאלה שילכו".

 

החנות של יעקב נמצאת ממש מול הכניסה הראשית לשוק העירוני, מיקום אידיאלי לתלות בו את כרזת התמיכה הבלתי מסויגת בראש הממשלה. פרט לנתניהו הוא מציע גם גרביים, תחתונים וגופיות. "רוב האנשים פה מרגישים ששלטון מפא"י עשה להם עוול", הוא מסביר. "אתה יכול להתווכח אם זה נכון או לא, אבל לא יכול להתווכח עם ההרגשה הזו. הדור שלי לא שוכח את מה שעשו להורים שלו, כאילו היינו שם בעצמנו".

 

אביו עלה מבגדאד ואמו מלוב. לפני שבוע, הוא מספר, הגיעה אליו לקוחה, אשכנזייה. "דיברתי איתה שיחת חולין על הבחירות", הוא אומר. "היא אמרה, 'בעלי היה לוחם קרבי והבן שלי קצין בגולני. אתה מכיר בסביבה שלך אנשים כאלה?' אתה שומע אותה מדברת ואומר לעצמך 'אנחנו לא אותו עם'. ההתנשאות קיימת עד היום".

 

לא רחוק משם יושב חזי פרג' בשילוב ידיים. מדפי הבסטה שלו ריקים — "לא בא לי לעבוד היום", הוא אומר — אבל על הקירות יש שפע של תמונות רבנים: עובדיה יוסף, כדורי, הרבי מלובביץ', חזי לא מפלה אף אחד. תמונת אמו, ילידת עיראק, תלויה גם היא בין הגברים המזוקנים. "הרבנים זה בגלל שאני מאמין באלוהים. אני מניח תפילין כל יום, זה לא קשור לבחירות", הוא אומר. "אני ליכודניק, מצביע מחל מהילדות, מהבית. זה המשכיות. ביבי לא נותן לי כלום, אבל בכל זאת מצביע לו".

 

מולו נמצאת החנות "פיצוחי שאדי", שמתפקעת מרוב סחורה. פיסטוקים, אננסים מיובשים, כורכום ונחשי גומי דרים בכפיפה אחת. המוכר מתקתק משהו בקופה ואומר תוך כדי: "אצלנו במגזר הערבי הרבה לא הולכים לבחור. בזמן האחרון לא עשו בשבילנו כלום. בפעם האחרונה הצבעתי לרשימה המשותפת. לא התאכזבתי מהם, אבל הפעם אני לא מצביע להם. הם התפרקו וכל אחד הלך לבד, זה מה שמאכזב אותי".

 

• • •

 

רמלה מבלבלת. הרוכל שמצביע בגלל העוולות שנעשו להוריו, בעל החנות שבוחר נתניהו למרות שראש הממשלה לא נתן לו כלום, הקופאי הערבי שלא מאוכזב ובכל זאת מאוכזב. רמלה היא גם, אולי, העיר הקוסמופוליטית ביותר בישראל, קדרה שלתוכה הושלכו יהודים וערבים, עולים מארצות ערב, ברית המועצות לשעבר, הודו ואתיופיה. מספיק סיבוב קצר בשוק כדי להתרשם מהשפע שיש לרמלה להציע, ולא מדובר רק בצנוניות וג'ינס, בגרבי הילדים של יעקב או במיטות הקינג סייז של יעיש; פרצופי האנשים כאן הם ערב רב. נשים ברעלה מתמקחות עם גברים בציצית, דוכן הבורקס הטורקי ניצב ליד הסנדוויץ' הטוניסאי.

 

"יש פה מרקם מאוד מגוון של אוכלוסייה", אומרת עו"ד יעל אגמי, המדריכה שלנו בסיור בשוק ומי שמכהנת בחודשים האחרונים כחברת המועצה המקומית מטעם רשימת הליכוד. "אבל למרות הגיוון, אין פה ייצוג לשמאל. ראש הממשלה ביקר פה לפני הבחירות המקומיות, והאהדה כלפיו הייתה ניכרת. הוא מנהיג, הוא כריזמטי, הוא מביא הישגים מדיניים מדהימים".

 

היא בת 34, בת לקהילה הבוכרית הגדולה בעיר, שהוריה עלו ב־1979, ומצביעה ליכוד לא בגלל עוולות העבר, אלא בגלל הישגי ההווה. "הליכוד זו המפלגה שיודעת הכי טוב לנהל את המדינה, השרים מצוינים", היא מנמקת. כילדה אהבה מאוד את רמלה, אבל בבגרות חוותה כמה תסכולים. "למשל מדייטים שלא כל כך רצו להגיע לפה", היא מחייכת. "רמלה סבלה מדימוי שלילי, עיר שלא רוצים להיכנס אליה". בסוף מצאה דייט שיסכים לאסוף אותה מרמלה והיום היא אם לשלושה, ולפני כמה שנים הקימה את קבוצת הפייסבוק "אמהות מרמלה". היא מתפרנסת יפה מעבודתה ובעלה הוא מנהל בכיר בחברת החשמל. הם יכולים להרשות לעצמם לעבור לאחת השכונות החדשות של העיר, אבל בחרו להישאר בבניין שיכונים ישן, בשכונה ששלוליות מציפות אותה ביום הגשום הזה.

 

מי שזיהה את הפוטנציאל האלקטורלי שלה הוא ראש העיר הנוכחי ואיש הליכוד הוותיק, מיכאל וידל, שצירף אותה כמספר שתיים לרשימתו. "הייתי הפתעת הבחירות, לפני זה לא הייתי קשורה בכלל לפוליטיקה", היא אומרת. מאז היא פועלת כדי לנתץ את הסטריאוטיפ של רמלה כעיר עלובה, מפחידה, כאותה עיר שבנעוריה הרסה לה כמה דייטים. "מאז שנבחרתי למועצה", היא אומרת, "גם יצא לי להכיר יותר מקרוב את התושבים פה, את המגוון של האוכלוסייה, את הדו־קיום הנפלא שיש לנו בעיר".

 

• • •

 

"אין פה דו־קיום, יש פה שקט תעשייתי", קובעת ויויאן רביע, בעוד הגשם בחוץ ממשיך לטפטף. "מוכרים את רמלה כעיר רב־תרבותית שיש בה אתיופים, רוסים, בוכרים. אני לא קונה את זה. יש פה יחסי כוח מאוד בולטים — יש את החברה היהודית ויש את החברה הערבית. אתן לך דוגמה: לפני שנה נערך מרוץ רמלה. הביאו את כל התלמידים בעיר להשתתף, מכל בתי הספר. למרות זאת, אף מילה בערבית לא נאמרה או נכתבה בתוך המרוץ הזה. הם חושבים שאם לא מדברים על משהו, זה נחשב דו־קיום".

 

היא מתגוררת 300 מטרים מביתה של עורכת הדין אגמי, ואת הדרך אפשר היה לעשות השבוע גם בסירה. בת 52, רווקה, בת למשפחה נוצרית, שמגדירה עצמה כ"פמיניסטית, פלסטינית, ערבייה, רמלאית, סוציאליסטית". בשרשרת ובמגפיים אופנתיים היא מארחת אותי בסלון שלה, שכדי להתיישב בו תצטרכו לחלוף דרך שער מעוטר בפרחים ועל פני הגולדן רטריבר שלה, יאן.

 

הוריה נולדו ברמלה, "אבל ב־1948 משפחתו של אבי גורשה", היא אומרת. דודיה מצאו עצמם בגדה המערבית, בעזה ובירדן. חלקם הגיעו עד לשיקגו שבארצות־הברית. אביה חזר לרמלה לאחר שהוברח לישראל במשאית כבשים. "אני פה בזכות כבשים", היא צוחקת.

 

כמו אביה, הצטרפה למפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) ובהמשך לחד"ש. הייתה מזכירת סניף רמלה של המפלגה וחברת הוועד המרכזי, אבל הפוליטיקה הממסדית חנקה אותה וכעת היא פעילת שטח בלבד. "אפילו בתוך חד"ש, שהיא מפלגה שמדברת על שוויון, התייחסו אליי בהתנשאות בגלל שאני אישה", היא אומרת. "גדלתי על ההוויי הזה, שכשאח שלי נולד עשו מסיבה גדולה וזרקו כספים באוויר, וכשאני נולדתי — לא".

 

היום היא עובדת כמנחת קבוצות ב"מרכז רוסינג לחינוך ולדיאלוג" בירושלים, ולאחרונה השלימה תואר שני בלימודי מגדר באוניברסיטת בר־אילן. כשאני שואל אותה מה מטריד אותה כאזרחית ישראלית היא אומרת, "בחברה הפלסטינית יש הרבה רצח נשים. מאוד חשוב לי שהנושא הזה יעלה לסדר היום. זה קורה בכל מיני מקומות, אבל האחוזים גבוהים ברמלה ובלוד כי האישה כאן רואה את החברה היהודית מקרוב, היא רוצה להיות מתקדמת, עצמאית, להיות פחות תחת שליטה גברית. ואז היא נתקלת בחברה הפטריארכלית, בגברים שרוצים להחליט איפה היא תעבוד, עם מי היא תתחתן, את מי היא תאהב".

 

היא רואה במצב הנשים בחברה הערבית ובמצב הערבים בישראל שני קווים מקבילים. "הדיכוי הוא אותו דיכוי, יחסי הכוח הם אותם יחסי הכוח", היא אומרת. העובדה שהיא מקבלת את אותן הזכויות כמו גבר יהודי, לא מספקת אותה. "מה שחשוב לי זה לא רק ההכרה בזכויות שלי כאדם פרטי, אלא בקולקטיב הפלסטיני, בסיפור שלי", היא אומרת.

 

אולי בשביל דו־קיום צריך דווקא פחות לחדד את הסיפור הזה, לוותר עליו.

 

"להפך. אני, כמיעוט, כבר ויתרתי. זה שאני עכשיו מדברת איתך עברית זה ויתור, זה שאבא שלי נשאר פה בלי משפחה זה ויתור. ויתרתי מספיק".

צילום: אביגיל עוזי

ניר צבי "היה לנו כזה פוטנציאל"

 

לא רחוק מרמלה, על הכביש לכיוון תל־אביב, נמצא מושב ניר צבי. יישוב נעים, טובל במטעי פרי הדר, שמשקיו הפכו לנכסי נדל"ן מניבים על שום השלווה שהם מציעים, רק רבע שעה נסיעה מהעיר הגדולה. ביתה של רותי שחר נמצא בקצה המושב, מאחורי גדר חיה ובתוך גן מוריק, ואנחנו מקיפים שלולית גדולה כדי להיכנס אליו.

 

היא ילידת כפר יחזקאל בעמק יזרעאל, בת למשפחה חקלאית. בעלה יורם היה קצין בכיר בחיל האוויר וממקימי יחידת החילוץ 669 (גילוי נאות: אבי שירת כסגנו). ב־1968 הם הגיעו לניר צבי, תקופה קצרה שכרו דירה, ובהמשך קנו משק וניסו לעשות חקלאות, ללא הצלחה יתרה. בדירה השכורה, אגב, החליף אותם יוני נתניהו. זה היה הכי קרוב שמשפחת שחר הגיעה להצבעה לליכוד.

 

מוסד השנ"צ עודנו קדוש בניר צבי, ולרוע מזלנו הגענו בין שתיים לארבע. בכל זאת, רותי מצליחה לצרף לשיחה גם את אמיתי אופק ויעקב שינה. שלושתם — רותי, אמיתי ויעקב — בשנות ה־70 לחייהם, שהגיעו לניר צבי בשנות האופוריה שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים. הם זוכרים ימים של סולידריות, של מאבק משותף מול אויב חיצוני. כעת אני מוצא מולי אנשים מתוסכלים.

 

"המצב הנוכחי מאוד לא מוצא חן בעיניי, קודם כל מסיבות חברתיות", אומרת רותי. "זה שיש עכשיו אנשים שהם 'משעממים', או 'סמולנים'. אני מוכנה לקבל דעות אחרות, אני מוכנה לקבל שיש אנשים שלא חושבים כמוני, אבל לא בצורה כל כך קיצונית ומפרידה. לא ככה צריכה מדינת ישראל להיראות". בזמן שהם מדברים על כך שילדיהם שוקלים להגר, מטוסים הממריאים מנתב"ג חולפים בשמיים מעלינו. "פעם היה לנו כזה פוטנציאל", אומר אמיתי. "והיום? איזו אכזבה".

 

ניר צבי הוא יישוב מגוון מבחינה פוליטית, אך מרבית תושביו מצביעים למפלגות המרכז־שמאל. בבחירות האחרונות כ־75 אחוז מהקולות כאן הלכו למחנה הציוני, יש עתיד ומרצ. מהבחינה הזו שלושת המרואיינים במרפסת ביתה של רותי מייצגים נאמנה את הדנ"א של המושב: הם מתכננים להצביע למפלגת העבודה, כפי שהצביעו תמיד. "בסופו של דבר מדינת ישראל תתייצב בדיוק על הדרך שמפלגת העבודה מציעה", טוען אמיתי. "בזכותה הוקמה המדינה, ובזכותה היא גם תצא מהמצב הקשה הזה".

 

יש שיאמרו שמפלגת העבודה סיימה את תפקידה ההיסטורי. העם הולך ימינה, לרמלה, לא לניר צבי.

 

יעקב: "זו שאלה של מנהיגות".

 

אמיתי: "וזו הבעיה שלנו. לא קם במפלגת העבודה אף מנהיג מאז שרבין נרצח. אבל זו בעיה זמנית".

 

למה לא להצביע הפעם לכחול לבן?

 

אמיתי: "אני מאחל שהמפלגה הזו תזכה בבחירות, רק בגלל שהיא היחידה שיכולה להיפטר מנתניהו, וזה הדבר הכי חשוב שקיים היום. השיסוי שהתחיל בו מנחם בגין התעצם, ואנחנו נמצאים על פי תהום. או שהעם יתפצל לשניים, או שתהיה פה מלחמת אחים".

 

רותי: "לא אצביע להם כי זו לא האידיאולוגיה שלי. אז נכון שהפעם לא נהיה בראש, אבל לפחות נביא את הרעיון ואת המחשבה שנמצאים במפלגת העבודה".

 

אתם לא טובעים ביחד עם הספינה?

 

יעקב: "אנחנו חיים על תקווה".

 

כפר חב"ד: "בקלפי, דמות הרבי מרחפת מעליי"

בכפר חב"ד לא צריך תקווה, כי יש אמונה. שני פרצופים מקבלים את פני הבאים בשערי היישוב, שנמצא לא רחוק מניר צבי: הרבי מלובביץ' (להלן: הרבי) ואיתמר בן־גביר. האחרון, איש רשימת "עוצמה יהודית", מופיע על שלטים של איחוד מפלגות הימין, שתלויים בהמוניהם בכניסה ליישוב עם הכיתוב "שמים סוף לשלטון בג"צ". בבחירות האחרונות זכתה מפלגת "יחד" של אלי ישי, שחברה אז לעוצמה יהודית, לניצחון מוחץ בכפר.

 

כפר חב"ד נוסד כיישוב חקלאי ב־1949 ואיכלס בראשית דרכו 74 משפחות. היום חיות כאן כ־1,400 משפחות, אך הכבישים מותאמים עדיין למצב של ראשית שנות ה־50. גורמים בכירים בכפר מספרים שבשעות הבוקר, כשהתושבים מפזרים את ילדיהם בין מוסדות החינוך, מרכז היישוב הופך לפקק תנועה אחד גדול. הגידול הדמוגרפי של כפר חב"ד מבטא היטב גם את הצלחתה של החצר החסידית הזו, שהפכה לאחת התנועות היהודיות בעלות התפוצה הרחבה ביותר בעולם.

 

למעט שמות הרחובות — המגיד ממעזריטש, אדמו"ר הרש"ב וכו' — כפר חב"ד נראה כמעט כמו מושב חקלאי רגיל. מי שיגיע למרכז היישוב ייבלע מיד בתוך ריח של אפייה, שמקורו במפעל המקומי המספק מצות שמורות בעבודת יד. בתוך החלל המרכזי של המפעל עשרות בחורים צעירים לשים בצק ומרדדים אותו, לפני שייכנס לתנור האבן הלוהט. לפחות אחד מהם הוא מצביע ליכוד, שחושף בפנינו את חולצת המפלגה מתחת לסינר. האויב המרכזי שלהם הוא החמץ: בכל 18 דקות עובר החלל ניקוי יסודי וכל הפירורים מסולקים ממנו, פן יחמיצו ויהפכו את המצות ללא כשרות.

 

מוישי גולדשטיין הוא אחד המשגיחים כאן. בן 33, אב לשישה, יליד ירושלים המתגורר בכפר עם משפחתו. בין משפט למשפט הוא בודק את ידי האופים, לוודא שלא נותרו פירורי בצק סוררים מתחת לציפורניהם. "אני לא אגיד למי אני אצביע, אבל בגדול אנחנו יישוב דתי ויש שלוש מפלגות שמתאימות לנו: ש"ס, יהדות התורה ואיחוד מפלגות הימין. כל אחד מצביע על פי מה שהוא מתחבר יותר", הוא אומר.

 

אתה לא מצביע על פי מה שהרב אומר?

 

"לא, זה עניין שלי. אנחנו מתייעצים עם הרב, אבל בסוף זו החלטה פנימית".

 

• • •

 

חב"ד היא תנועה מרתקת, ולו רק בגלל שחסידיה בנו העתק מושלם של בית הרבי בברוקלין, על הלבנים האדומות המפורסמות שלו, והציבו אותו על אחת הגבעות ביישוב. בנוסף, ובניגוד לתנועות חרדיות אחרות, אנשיה אינם מצביעים פה אחד בבחירות אלא עושים זאת על פי המיית ליבם. באופן טבעי, מרביתם תומכים במפלגות החרדיות והדתיות.

 

וכך, אף על פי שהתנועה שווה כמנדט וחצי, היא לא מזוהה פוליטית. נאמנה לאג'נדה של הרב, שעל פיה אם אתה רוצה שבשולחן השבת שלך בבית חב"ד בתאילנד יישבו זה לצד זה מצביעי מרצ והימין החדש, היא נותרה על־מפלגתית. גם הפוליטיקאים העולים לרגל למנהיגות התנועה — ועל כך יעידו התמונות התלויות על קיר מפעל המצות, שבהן מופיעים פוליטיקאים מנתן שרנסקי ועד בוגי יעלון, ממוטי יוגב ועד נתניהו בעודו מגלגל גוש בצק — לא הצליחו להכניס את חב"ד לכיסם.

 

"הרבי נתן לנו מודל: אתה מחויב להצביע בבחירות, וחייב להצביע למה שהוא קרא 'המפלגה החרדית ביותר'. אבל ההחלטה הסופית היא שלך בלבד", אומר מוטי הלפרין, בעל חנות עצומה לחפצי יודאיקה הפועלת בכפר, ששירים ביידיש הם פס הקול שלה. "כל אחד מצביע עבור המפלגה שבעיניו תדאג שהעם יישאר יהודי, שהמדינה תישאר יהודית. כשאני שם פתק בקלפי, הדמות של הרבי והדברים שאמר מרחפים מעליי".

 

התפיסה העל־מפלגתית הופרה רק פעם אחת, בבחירות 1996. אחת ההנחיות המרכזיות של הרבי נגעה לשלמותה של ארץ ישראל ולאיסור על מסירת שטחים. כשנתניהו התמודד מול פרס באותם ימים, בצל הסכמי אוסלו, חב"ד תמכה בו בכל הכוחות שעמדו לרשותה. יש שיאמרו, שרק בזכות חב"ד זכה נתניהו באותן בחירות.

 

אם כך, הרי שהרב יוסף יצחק אהרונוב הוא אולי האחראי הראשי לשלטונו הממושך של נתניהו במדינת ישראל. ב־1996 הוא היה מהוגי הסיסמה "נתניהו טוב ליהודים", שהובילה את קמפיין חב"ד למען יו"ר הליכוד. "אבל זה שקידמנו את נתניהו אז, לא אומר שחב"ד היא תנועה מפלגתית", מדגיש אהרונוב בשיחת טלפון שהוא מקיים עימנו מניו־יורק. "עשינו את 'נתניהו טוב ליהודים' כי הייתה סכנה אמיתית של מסירת שטחים, אבל עשינו את זה ללא שום תמורה".

 

הוא יליד קנדה, חב"דניק מבטן ומלידה, שכבר קרוב ל־40 שנה פועל בשליחות הרבי. כשאני שואל אותו אם נסע לניו־יורק בשביל ביזנס או פלז'ר, הוא אומר ש"לשליח של הרבי אין זכות לפלז'ר. הוא תמיד בשליחות". עד ליום שלישי הבא הוא יספיק לחזור ארצה כדי למלא את מצוות הרב ולהצביע בבחירות. "צריכים לדאוג ליהודים, ולחיות בבטחה בארץ שהקדוש ברוך הוא נתן לנו", הוא אומר.

 

למי תצביע?

 

"למי שהרב אמר: המפלגה החרדית ביותר". •

 
פורסם לראשונה 02.04.19, 20:00