בני הזוג רכשו את הדירה ב-1998 ממי שגר בה באותה עת, כאשר הזכויות כללו גם חניה צמודה. בספרי החברה בצו רישום הבית המשותף החניה אכן הוצמדה לדירה, והחברה התחייבה בשטר המשכנתא לרשום את החניה במרשם המקרקעין, "כרשום בפנקסי הבתים המשותפים".
מאז שעברו לדירה השתמשו בני הזוג בחניה לאורך כל השנים, עד שב-2014 פנתה אליהם שכנה המתגוררת בבניין סמוך ודרשה מהם להפסיק, בטענה שהיא שייכת לה בטאבו, ושאחרת היא תגיש נגדם תלונה במשטרה על הסגת גבול. לאחר בירור התגלה שהחניה אכן הוצמדה בצו רישום הבית לדירה שבבעלות אותה אישה, שאותה רכשה ב-2013.
בשלב זה החלו התכתבויות עם חברת שרבט וכן עם רשות מקרקעי ישראל, אך בסופו של דבר נאלצו בני הזוג להגיש תביעה שטענו כי החברה סירבה לפצותם על איבוד החניה. מנגד שלחה החברה הודעת צד שלישי נגד רמ"י, בטענה כי הרשות אחראית לפחות כמוה לטעות ברישום, בעוד שהיא מנסה להציג את עצמה כ"חותמת גומי".
השופט דניאל פיש הבהיר שאין מחלוקת כי הטעות נעשתה על ידי החברה, שהרי במכתב ששלחה לבני הזוג ב-2015 צוין כי "החברה ערה לטעות שנעשתה בגינה לא הוצמדה בטעות חניה לדירת המתלוננים... הטעות היא טעות משרדית גרידא שלא נעשתה במכוון, אשר החברה מצרה עליה".
הוא שוכנע שהתובעים פעלו ללא לאות, פנו לנתבעת וכן לרמ"י, למשרד המשפטים ולנציב תלונות הציבור, והכל במטרה שתתוקן את הטעות. "למרבה הצער, הנתבעת 1 התנערה שלא כדין מתיקון הטעות או פיצוי התובעים", כתב.
בהמשך קבע השופט שכל הפיצוי ישולם על ידי החברה, ופטר את רמ"י מכל אחריות, לנוכח הסכם – "כתב שיפוי" – בינה לבין רמ"י, שלפיו במקרה של טעות, החברה המשכנת היא שתישא באחריות.
"כתב השיפוי נועד בדיוק למקרים מסוג זה, כאשר חלה טעות אצל הנתבעת 1, בעוד שהנתבעת 2 מאשרת את רישום הבית המשותף, לבקשת הנתבעת 1, ומתנה זאת בכתב שיפוי למקרה בו תחול טעות כלשהי כלפי אחד מרוכשי הדירות", הסביר השופט.
בכל הקשור לגובה הפיצוי תקבלה הערכתו של שמאי מטעם התובעים, שלפיה שווי החניה עומד על 50 אלף שקל. בנוסף לכך, הנתבעת חויבה לשלם לתובעים 7,605 שקל בגין החזר הוצאות חוות דעת שמאי, 25 אלף שקל בגין עוגמת הנפש שנגרמה להם, ו-25 אלף שקל בגין שכר טרחת עו"ד.