"אנחנו לא מזדקנים!"
הם ממשיכים להיות פעילים, מוצאים שלל עיסוקים גם הרבה אחרי הפרישה, ומסרבים להשלים עם ההגעה לשנות הזהב • הסופרת טלי נתיב עירוני כתבה את סיפורו של הדור שלה ‑ הבייבי בומרס הצעירים לנצח (לדעתם)
"אולי אנחנו כמו כרישים, ואם נעצור לרגע - נמות!" כך מסבירה הסופרת טלי נתיב עירוני את התזזית שאוחזת ברבים מאיתנו שמגיעים לעשור השביעי והשמיני של החיים. יונג קרא לתקופה שאחרי פרישה מעולם העבודה, כשלפנינו עוד שנים רבות של עשייה, בשם "אחר הצהריים של החיים". בספר שנושא את השם הזה בוחנת נתיב עירוני את הדור שלה, בני דור ה"בייבי בום" שנולדו לאחר מלחמת העולם השנייה ומסרבים להזדקן, ואת הצורך "לתזז מעיסוק לעיסוק, מתחביב לטיול, מסדנה לקורס ולהתנדבות. העיקר לא לעצור", כך נכתב בגב הספר.
עד לפרישה נתיב עירוני הייתה עיתונאית, עורכת ומתרגמת, וכלת פרס שרת החינוך לתרגום ספרות ילדים ונוער. את הספר כתבה מתוך תחושת שליחות, כשחשה צורך להתמודד עם תקופה בחיים שמעטים נתנו עליה את הדעת, ומעטים עוד יותר כתבו עליה בצורה אישית, חושפנית וכנה כל כך. "נעזרתי בספרי עיון אחדים, במרצה לעבודה סוציאלית ובפסיכולוגית, אבל המטרה שלי הייתה לכתוב ספר מנקודת מבט אישית", היא מסבירה. "בשביל לכתוב ספרי עיון ומחקר אקדמיים לא צריך אותי. אני באה מהמקום שלי ולכן אני כותבת בגוף ראשון".
חוכמה אנושית
בספר היא עוברת בין חברים ומכרים, עמיתים לעבודה ואנשי מקצוע, ומצרפת גם את ההתנסויות הפרטיות והאינטימיות שלהם. התוצאה היא טקסט מלא בחוכמה אנושית של בני הגיל השלישי, שיודעים שהחיים שכבר עברו עליהם ארוכים יותר מאלה שעדיין עומדים בפניהם, אבל מסרבים להרים ידיים, להתיישב בכורסה ולהסתפק בזיכרונות. יש להם עוד הרבה מה לעשות ולא הכל נסוב סביב טיולים בחו"ל וסדנאות העשרה. לרבים מהם יש הורים קשישים שזקוקים לטיפול ("ואם תוחלת החיים תמשיך לעלות בלי שאיכות החיים תשתפר, ייתכן שמי שנולד השנה יצטרך בגיל 50 לתמוך בשני דורות של הורים") ויש ילדים שכבר בגרו והפכו להורים בעצמם, הזקוקים לסיוע בטיפול בנכדים. "מעמסה של לא פחות מארבעה דורות נופלת על דור הסנדוויץ'", היא סופרת את המעגלים המשפחתיים. המרואיינים מוצגים כל אחד והעבר שלו, התמונה המשפחתית שלו, והעתיד שהוא צופה ומאחל לעצמו. לצידם מופיעים הסיפורים הפרטיים שלה בפרקי "יומן", ותובנות של אנשי מקצוע.
"לרוב בני הדור שלי יש בעיה עם המילה 'זקנים'", היא כותבת. "הדבר הזה התחוור לי מלכתחילה: בני דורי היקרים מסרבים להזדקן! מרגע שנפוצה השמועה על ספרי העתידי קמה תנועת מחאה שחרתה על דִגלה את ההצהרה: אנחנו לא מזדקנים!" בין אנשי התנועה שלה ניתן למצוא את גלעד, מנכ"ל לשעבר במספר חברות מסחריות שגם היום סדר היום שלו גדוש פעילויות, את יוספה שעלתה לארץ מרומניה בגיל 18 ומתעקשת לראות תמיד את חצי הכוס המלאה, וגם את מיכאל, יליד הארץ, בן לניצולי שואה ששהה חודשים ארוכים בשבי המצרי במלחמת יום הכיפורים, וכיום, אחרי שפרש לגמלאות, התבקש לייעץ לצעירים שהקימו סטארט־אפ חדש. דליה היא אישה דתייה, מרצה בבית הספר לעבודה סוציאלית שפרשה לגמלאות כבר בגיל 50, ומיקי, רקדנית וכוריאוגרפית, הייתה גם מורה לביולוגיה, מנהלת בית ספר ומפקחת המתנ"סים בעיריית תל־אביב. גיטה היא חברה קרובה של נתיב עירוני עוד מימי הטירונות, שחקנית עבר שחיה באמריקה ומלווה פרויקטים בתיאטרון קהילתי. "מי זִקנה? מה זִקנה?" היא צוחקת כשהן נפגשות בביקור מולדת. "אני שמה לב שחבר'ה בגילנו עובדים פה, מטיילים, לומדים, עושים המון דברים, עושים תוכניות לעתיד הרחוק. על איזו זִקנה את מדברת?"
למרות שהספר עוסק בבני הדור השלישי, הוא חף מנוסטלגיה לחלוטין. "בעידן שבו אנחנו רודפים אחרי הדגם האחרון של כל דבר, גם נוסטלגיה זוכה למדרוג גבוה מדי", היא כותבת. ההתרפקות שלנו על העבר לא תמיד מוצדקת בעיניה. "תגידו מה שתגידו, את כל זה כבר אין לנו עכשיו, וטוב שכך. טרחנו, עמלנו, הרווחנו ביושר את התואר 'אמא טובה דיה' ועכשיו אפשר לנוח על זרי הדפנה. אם כך, על מה יש לנו להתרפק?"
היתמות והכאב
בכל אחד מהפרקים בספר היא בוחנת בכנות ובאומץ, כמו גם במידה נאותה של חוש הומור, סוגים שונים של התמודדויות שעוברים בני הגיל השלישי. יש פרק שמוקדש להתמודדות עם הזדקנות ההורים, שהוא בעצם המפגש הראשון של כולנו עם הזִקנה. היא מעלה על נס את אלה שמקפידים לבקר את ההורים, גם כשאלה כבר לא מזהים אותם, ובודקת עם עצמה את הנטייה הטבעית לכעוס על בני המשפחה שלא באים לבקר. ינשוף חכם, שלאורך כל הספר מתיישב על כתפה ומספק תובנות, עוזר לה להתייחס בסלחנות כלפי אלה שנמנעים מלבקר. "אולי זה מתוך הכאב האישי שלהם, מהפחד להסתכל בעיניה של הזִקנה הנוראה. ואולי מהפחד לראות את מה שהם חוששים שיהיה גורלם בעתיד".
בהמשך, מטבע הדברים, מגיע פרק על התמודדות עם המוות, הפרידה מההורים ותחושת היתמות והכאב: "תגידי תודה שהורייך מתו בשיבה טובה וללא סבל, אני שומעת את הסביבה לוחשת מאחורי גבי", היא כותבת. "אז מה? אבל אני יתומה!" ויחד איתם מגיע חוסר ביטחון. הכרה שאין יותר למי לפנות. "בתוכי נשארה הילדה הקטנה שאין לה אבא ואמא. הסנה הבוער כבה".
אחרי העיסוק במות ההורים היא גולשת לאט להרהורים על המוות שלה עצמה ושל מרואייניה. כשחבר בן גילה נפטר, היא מבינה שהמוות "מוצא את דרכו אליי. נראה פתאום קרוב מתמיד". על פחד המוות בצל מחלה היא משוחחת עם אמירה מקיבוץ מעברות, שאובחנה כלוקה בסרטן השד, ועם יהודית, אחות לשעבר העוסקת ברפואה משלימה מאז שהתאלמנה בגיל 66, "בדיוק כשיצאתי לגמלאות והתחלנו לבלות כמו זוג צעיר".
לגישתה, ככל שאנו מייחסים חשיבות רבה יותר למושג הזמן, אנחנו נותנים לו את הכוח להשתלט עלינו ולעצב את חיינו. "אני פחות חושבת על העתיד", אומרת לה ד"ר שולמית פרידמן, המתארת את החיים שאחרי מות בעלה, עמיר. "אני מאמינה שאנחנו לא יכולים לשנות את העבר, אבל אנחנו יכולים להרוס את ההווה על ידי דאגה לעתיד".
הנושא הוא אולי הגיל השלישי, אבל והספר הזה חשוב לכל הגילים, כי עם כל הכבוד למרכזיות שמייחסת החברה שלנו לנעורים ‑ כולנו נזדקן בסוף. "הוא צריך להיות נחלת הכלל, צעירים ומבוגרים כאחד, בני כל הדורות", כותבת חוקרת הספרות פרופ' נורית גוברין מאוניברסיטת תל־אביב. "הראשונים - כדי שיידעו לקראת מה הם הולכים ומה צפוי להם בעתיד, ואולי יוכלו להתכונן; והזקנים ‑ כדי שיבינו טוב יותר את מצבם ואת הרגשתם של בני משפחותיהם. הפנמת תכניו של הספר חשובה לקיומה של משפחה אוהבת ומחבקת מאחורי הקשיש, אבל לא פחות חשובה לצעירי המשפחה". •