התובע הועסק כפקח וממונה ביקורת הגבולות במינהל האוכלוסין בשנים 2015-2012. בתביעה שהגיש נגד משרד הפנים לתשלום זכויות שונות הוא טען שנאלץ להתפטר לאחר שסמכויותיו נשללו ממנו בשל המלצה שלילית שקיבל מהמשטרה עקב עניין פלילי אישי. לטענתו, הדבר נעשה שלא כדין ולכן יש לראות בו כמי שהתפטר בדין פיטורים וזכאי לפיצויים.
המדינה טענה מנגד שהוא התפטר על דעת עצמו, שכן הוא ידע שלפי הנהלים והכללים המנויים בתקש"יר, המלצה שלילית של המשטרה שוללת ממנו סמכויות שונות. לדבריה, חרף שלילת הסמכויות המשיך התובע למלא תפקידים שמילא בעבר עד שסירב לבצע שתי משימות ללא שום סיבה, והתפטר.
אולם השופט פרנקל קבע שהסכם ההעסקה של התובע לא הותיר מקום לספק: משרד הפנים החתים אותו על סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים, ובכך אישר שהוא זכאי לכספים שמופרשים עבורו לקופת הפיצויים - בין אם התפטר סתם ובין אם התפטר בדין מפוטר.
"על כן, זכאי התובע למלוא כספי הפיצויים שהפרישה הנתבעת לזכותו ללא קשר לנסיבות סיום העסקתו", נכתב בפסק הדין.
השופט הוסיף כי לנוכח העובדה שלא היה ספק שהמדינה צריכה לשחרר לו את כספי הפיצויים, הרי שהעובדה שלא שחררה אותם עד היום מצדיקה לחייב אותה גם בפיצוי הלנה.
"הנתבעת לא סיפקה כל הסבר מניח את הדעת להתנהלותה", ציין השופט והוסיף שלא נראה שעיכוב התשלום נעשה בשל טעות כנה או מחלוקת אמיתית לגבי החוב.
לפיכך נקבע כי לשחרור קופת הפיצויים שנצברו בה כ-19,800 שקל יתווספו גם פיצויי הלנה של 4,000 שקל.
יתר רכיבי התביעה נדחו לאחר שנקבע כי התובע לא זכאי לתוספות שכר שונות, בין היתר עבור זמני נסיעה שעליהם ויתר מראש או על עבודה משפטית שעה שהועסק בתפקיד מנהלי ולא משפטי. נוכח העובדה שחלק ניכר מהתביעה נדחה (התובע דרש פיצויים של 84 אלף שקל) המדינה לא חויבה בהוצאות.