בסוף הסיפור של גיל מסינג מתכנס לשאלה אחת: מי כשר לשירות ציבורי בישראל ומי פסול. אנשים שעברו עבירות חמורות, הטרדה מינית למשל, או כאלה שתיקיהם ממתינים לכתבי-אישום, מכהנים במשרות רמות, אבל צל מוסרי מוטל דווקא על מי שהסכים לסייע לרשויות החוק. בעולם קוראים לזה מוסר הוטנטוטי. במונח קרוב יותר למסורת היהודית, זוהי סדום.
חטאו של מסינג היה שנענה לבקשה של המשטרה לסייע לה בחקירה שניהלה בתיק 242, הלא הוא פרשת ישראל ביתנו. ככל הידוע, למסינג לא היו מניעים זרים. הוא חשב שכך צריך לנהוג אזרח שומר חוק. אף על פי כן יש מי שסבור שהסיוע שנתן לחקירה פוסל אותו מלכהן כדובר צה"ל.
אתמול שיגר דן אלדד, מנהל המחלקה הכלכלית בפרקליטות המדינה, מכתב לעופר ברטל, עורך-דינו של מסינג. זהו מכתב יוצא-דופן: בדרך-הכלל הפרקליטות לא נוהגת בזריזות כזאת, ולא מתנסחת בדרך כל-כך חד-משמעית.
המכתב נשלח בתשובה לבקשתו של מסינג, להסיר את החיסיון שהוטל על חלקו בחקירה. הפרקליטות מבטיחה לבקש את הסרת החסיון "בהקדם האפשרי", ומוסיפה: "מסינג לא נחשד בביצוע עבירה כלשהי. סיועו למשטרה נעשה לבקשת המשטרה ובהדרכתה. הוא סייע לאכיפת החוק בעניין מוגדר וספציפי, באופן הראוי להערכה, כאזרח שומר חוק. בניגוד לפרסומים לא התבקש (מסינג) לפעול בעניינו של נבחר ציבור כלשהו, ולא היה קשר בין פעולתו לבין עניינו של מי מבני משפחתו".
במילים אחרות: בעיני רשויות החוק לפחות, מסינג ראוי להדליק משואה בטקס יום העצמאות בהר הרצל. אבל לא זאת התמונה המצטיירת מסיקור הפרשה בתקשורת.
את מעורבותו של מסינג בחקירה המשטרתית חשף העיתונאי גידי וייץ ("הארץ") ביום שלישי. לווייץ היה סיפור טוב, שזור בתמלילים והקלטות. אבל כשאנחנו קוראים את צמד המילים "סוכן משטרתי" אנחנו מניחים שמדובר בעבריין, חבר במשפחת פשע, שחצה בחשאי את הקווים. לא היה שום קשר בין העזרה שנתן מסינג למשטרה לפעילותם של סוכנים משטרתיים. גם הקשר פוליטי לא היה: מסינג עבד באותה תקופה בחברת שטראוס, רחוק מהמערכת הפוליטית.
מסינג רצה לסייע לעמית שהפך לעד מדינה ונענה ולשוטרים שביקשו את עזרתו. הוא טעה בנכונות-יתר. זוהי טעות מצערת, שתלווה אותו בשנים הבאות. עד כמה שאני יודע, אשמה פלילית או מוסרית לא דבקה בו; אפילו לא שמץ.
אז מה הלקח? האם הלקח הוא לטרוק את הדלת בפני אדם, גם אדם מפוקפק, שמתחנן לעזרה? האם הלקח הוא לשלוח את החוקר המשטרתי לכל הרוחות? האם הלקח הוא להתבשם מהמשכורת המאוד מכובדת בצמרת השוק הפרטי ולהתרחק מהשירות הציבורי כמו מאש?
חברה שבה מי שמסייע למשטרה נחשב ל"שטינקר", ל"מויסער", היא חברה לא בריאה, חברה שמאסה בערכים ממלכתיים ומבקשת לשוב אל ערכי הגלות. זוהי חברה אוכלת משרתיה, אוכלת ערכיה. הדבר הזה צריך להדאיג אותנו יותר מהשאלה מי יכהן כדובר צה"ל.