בתביעה שהוגשה ב-2015 טען המדריך שעבד בחברה מ-1995 עד 2010 עם הפסקות באמצע. אחת מהן הייתה ב-2009, שבמהלכה נמסר לו כי לא יתנו לו יותר כיתות בשל ירידה בהיקף העבודה.
כעבור כמה חודשים אמנם החזירו לעבוד לתקופה מסוימת אך לטענתו מגיעים לו פיצויי פיטורים ודמי הבראה בשל סיום העסקתו.
מנגד טענה החברה שהמדריך כלל לא פוטר אלא נטש את העבודה ונסע להודו מבלי לעדכן אותה. היא הוסיפה שאין לראות במכתב "אישור אי העסקה" שמסרה לתובע לבקשתו ועל פי ניסוח שלו לצורך מיצוי זכויות בביטוח לאומי - כמכתב פיטורים.
אולם השופט חסן דחה את עמדתה וקבע שבמכתב צוין במפורש שאין באפשרותה להציע למדריך קבוצות נוספות להנחיה - ותוכן זה מדבר בעד עצמו. עוד נקבע כי אין כל פסול בכך שהתובע ביקש את המכתב, וזה לא שולל את העובדה שהוא פוטר ולא התפטר מרצונו.
בפסק הדין צוין כי אמנם הנתבעת הצהירה על כוונתה להמשיך להעסיק את המדריך אם תהיה אפשרות כזו, אבל בפועל הוא הוחזר לעבודה רק כעבור כמה חודשים - ומכאן שהוא זכאי לפיצויי פיטורים.
עם זאת, השופט חסן קיבל את עמדת החברה בנוגע למשך תקופת העבודה הרציפה. היא טענה שבשנים 2004-2003 נותקו יחסי העבודה למשך שבעה חודשים ובכך נקטע הרצף בהתאם לחוק פיצויי פיטורים, כך שהמדריך זכאי לפיצויים רק על חמש שנות העבודה האחרונות עד פיטוריו.
צוין כי בתקופה הרלוונטית קבע חוק הפיצויים שדי בשלושה חודשי נתק כדי לקטוע את רציפות העבודה לצורך הזכאות לפיצויי פיטורים ולכן הדין עם הנתבעת.
בהתאם חושבו פיצויי הפיטורים לפי חמש שנים בהתאם לשכר קובע של 9,215 שקל. סכום הפיצויים הועמד על 46,075 שקל בהפחתת כ-681 שקל שהופרשו לקרן הפנסיה של המדריך, ובלבד שהחברה תמסור לו מכתב שחרור. בנוסף נפסקו לתובע דמי הבראה של 5,292 שקל והוצאות משפט של 6,000 שקל.