לנצח אחי

בזמן שאביגדור קהלני פיקד על גדוד שריון בגולן, נפל אחיו הצעיר עמנואל בקרבות בסיני • סגן יענקל’ה הרטמן נאלץ לספר להוריו בעצמו שבנם דרור הוא החלל הראשון של מלחמת ששת הימים • טל שיינברום לחם בעומק לבנון כשקיבל את הבשורה על מותו של אחיו הבכור יניב • וארבעת אחיו ואחיותיו של עינן שרעבי, שנהרג במבצע “חומת מגן”, הגיעו להלווייתו במדים • פרויקט מיוחד ליום הזיכרון: אחים בדם • קורין אלבז־אלוש

מלחמת יום כיפור

"אבא שאל: 'מי מהבנים שלי?'"

 

את הבשורה על מותו של אחיו הצעיר, עמנואל, כתוצאה מפגיעה ישירה בטנק שלו במלחמת יום כיפור, קיבל אביגדור קהלני רק אחרי שהקרבות הסתיימו. "אני מתגעגע אליו המון", הוא מספר, כמעט חמישים שנה אחרי האובדן, "גם היום, כשאני מדבר על אחי אני נחנק מדמעות"

 

עשרה ימים לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים נישא עמנואל קהלני, אחיו הצעיר של אביגדור קהלני, לבחירת ליבו. אביגדור כבר היה מפקד גדוד 77 בחטיבה 7 בשריון, עמנואל התאקלם בחיים באזרחות. כשהתגייס הוא שובץ בחיל חימוש אבל היה נחוש להיות שריונר כמו אביו ואחיו, ואביגדור הצליח לסדר בהמשך שיעבירו אותו לחיל המבוקש.

על אף שהיה נשוי טרי, עמנואל (בן 23 אז) גויס למלחמה והצטרף לאביגדור ולאח הצעיר ארנון — ששירת גם הוא בגדוד 77 — שהיו כבר ברמת הגולן.

"היה לנו קשר הדוק מאוד", משחזר אביגדור קהלני (74). "הייתה לו נשמה זהב. בגלל שהייתי יוצא הביתה רק פעם בשבועיים, הוא היה נוסע לדליה אשתי ומציע לה עזרה עם הילדים ובבית. הוא היה מיוחד ומצחיק. כשהיו מתקשרים לבית והיו מחפשים את קהלני אז הוא שאל 'איזה קהלני, הקצין או היפה?'. היה לו חוש הומור. את כל המערכונים של הגששים הוא ידע בעל פה". סמ"ר עמנואל קהלני ז"ל נלחם בקרבות בסיני. הטנק שבו היה טען־קשר נפגע פגיעה ישירה, ומפקד הטנק נהרג. עמנואל תפס פיקוד על הטנק והצליח להשמיד מספר טנקי אויב, כשהוא ממלא כמה תפקידים במקביל. אבל אז הטנק ספג פגיעה נוספת ועמנואל נהרג. על פועלו בקרב הזה קיבל לאחר מותו את עיטור המופת.

"אני צפיתי את מותו", אומר אביגדור, שקיבל לאחר אותה מלחמה את עיטור הגבורה. "הוא היה איש שמח, אבל העיניים שלו היו עצובות וכשהסתכלתי עליהן הרגשתי שהוא לא ימות בשיבה טובה. הוא גם היה אמיץ במיוחד. המפקדים שלו סיפרו לי שהוא תמיד הסתער ראשון". על מותו של עמנואל אביגדור שמע רק לאחר שהמלחמה הסתיימה. "חשבתי על האחים שלי ועל אבא שלי, שגם גויס והיה בגדוד הנדסה בסיני. אבא היה ליד התעלה וביקשו ממנו לחזור הביתה. הוא ישר שאל 'מי מהבנים שלי?'. הדרך לבית לקחה לו 24 שעות והוא היה בטוח כל הזמן הזה שזה אני. אחרי שנגמרה השבעה סיפר לי אביגדור (יאנוש) בן־גל שהוא זה שקיבל את ההחלטה לא להודיע לי על מות אחי, אמר שזו הייתה ההחלטה הכי קשה שלו במלחמה. באותה נשימה הודיעו לי שגם אח של אשתי נהרג. גם הוא היה נשוי טרי. אני הבנתי את הסיטואציה ולא כעסתי. טוב שלא אמרו לי".

בבית המשפחה שרר אבל כבד. "חזרתי לבית ליום אחד ושבתי לצבא והרגשתי שהמשפחה מתמוטטת. שאוטוטו לא יהיה לי למי לחזור", מספר קהלני, "והחלטתי לשרת ליד הבית למרות שלא היה לי קל לעזוב את הלוחמים שלי. אבל זה היטיב עם המשפחה שחוותה משבר קשה מאוד".

 

על אף שחלפו מאז כמעט חמישה עשורים, אביגדור אומר: "אני מתגעגע לעמנואל המון. לאישיות הנמרצת, לשיחות איתו. גם היום, כשאני מדבר על אחי, אני נחנק מדמעות. במשך תקופה ארוכה אני ואשתי דליה היינו מתעוררים בשלוש לפנות בוקר ושנינו מדברים על האחים שלנו בדמעות".

 

 

מלחמת לבנון השנייה

"הסמג"ד ניגש אליי ואמר: 'אחיך נהרג'"

במלחמת לבנון השנייה טל שיינברום שירת בסדיר, אחיו הבכור יניב גויס למילואים. טל יצא בשלום, יניב לא חזר. "מאז הוא חסר לי בעיקר ברגעים השמחים"

 

טל שיינברום התגייס בדיוק כשיניב, אחיו הבכור, השתחרר מצה"ל. עוד לפני שקיבל את פנקס החוגר הוא ידע איפה יעביר את השירות: טל החליט ללכת בעקבות יניב והתגייס לחטיבת הנח"ל. בקיץ 2006, כשפרצה מלחמת לבנון השנייה, טל היה בסדיר ויניב, שבדיוק חזר מטיול בדרום אמריקה, גויס למילואים. "ההורים שלי לא ישנו ולא תיפקדו", משחזר טל. "שני הילדים שלהם נמצאים עמוק בלבנון. אבא שלי אפילו התקשר לקצינת נפגעים ושאל אותה מה קורה אם אחד הילדים שלו ייפצע או ייהרג, בלי לדעת שזה קרוב מתמיד".

שני האחים הצליחו לשמור על קשר במהלך המלחמה באמצעות מכשירי הקשר של המפקדים שלהם. "בפעם האחרונה שניסיתי לתקשר עם יניב, זה היה יום לפני שהוא נהרג", נזכר טל. "המ"פ שלו אמר לי שהוא לא לידו וזהו, מאז לא שמעתי ממנו".

סמ"ר יניב שיינברום ז"ל נפל בגיל 24, בקרב בכפר עייתה א־שעב שבדרום־מזרח לבנון. הוא השתתף בכוח מארב שתפקידו היה לתצפת על הכפר. כתוצאה מפגיעת טיל נ"ט הוא נפגע קשה. הרופא הגדודי החל בטיפול החייאה, אך רגעים ספורים אחר כך נפצע גם הוא מפגיעת טיל נוסף. כשחזר ליניב, גילה שאינו בין החיים.

טל לא ישכח את הרגע שבו נודע לו על מות אחיו. "הסמג"ד שלי הגיע אליי ואמר לי במילים הכי פשוטות וחדות שיש, 'אחיך נהרג'. להורים סיפרו מאוחר יותר. חיברו מכשיר קשר לטלפון בחמ"ל כדי שאוכל לדבר איתם. בקושי היה אפשר לשמוע. הדבר היחידי שהעסיק את אבא שלי זה שלא אאיץ במפקדיי לצאת מהגזרה, כדי שלא יקרה גם לי משהו".

טל מספר שהוא ויניב ז"ל היו אחים "כמו בספרים. הייתי אח קטן קלאסי. עברתי מסלול דומה לשלו. הוא הלך לנח"ל, גם אני. אחרי הצבא טיילתי בדרום אמריקה, בדיוק כמוהו. כשהגעתי לשלב שהייתי צריך לבחור מה ללמוד כבר היה לי קשה, כי לחלק הזה יניב לא הספיק להגיע".

יניב חסר לו "בעיקר ברגעים השמחים. הוא לא זכה להיות בחתונה שלי, וגם לא בהולדת בני".

בצל האבל הכבד בחרו במשפחת שיינברום בחיים. "מהרגע הראשון ההורים שלי העבירו מסר שהם רוצים שאמשיך בחיי. הם חששו שאקח אחריות עליהם כילד היחידי שנותר. שני דברים כן שיניתי בחיי. אני לא עושה מילואים בקרבי ואני לא משאיר אותם לבד בחגים ובאירועים".

 

חומת מגן

חמישה אחים יצאו למבצע, עינן לא חזר

עינן שרעבי נהרג מאש צלפים כשהניח תפילין בהפוגה בין הקרבות בג'נין. מאז נפילתו יפית, צאלה, בצלאל וראובן לא חדלים לספר בגאווה על האח הבכור שהעריצו — במפגשים עם תלמידים וחיילים

 

ליל הסדר בשנת 2002 היה אירוע משמח במשפחת שרעבי. סביב השולחן בדירת המשפחה ברחובות ישבו חמשת האחים: הבכור עינן, מהנדס בניין שבדיוק סיים שירות מילואים כחובש קרבי בגולני; יפית שירתה אז קבע ביחידה מסווגת של משרד הביטחון; צאלה שירתה כקצינת לוגיסטיקה במחנה עופר; והתאומים בצלאל, מ"פ בגולני, וראובן ששירת במגלן.

פיגוע התאבדות של חמאס במלון פארק בנתניה, שבו נרצחו 30 ישראלים ונפצעו 160, טילטל את המדינה וקטע באחת את שמחת החג. בעקבות הפיגוע הכריזה ישראל על מבצע "חומת מגן" במטרה לחסל את תשתית הטרור ביהודה ושומרון, וגם ילדי המשפחה נקראו לדגל. ההורים התקשו לעצום עין מרוב דאגה. עינן, הבכור, לחם בג'נין. בהפוגה קצרה בסיום קרב, שבו טיפל בפצועים במסירות נפש, הוא ניגש להניח תפילין ונורה מאש צלפים. "אכלתי אותה", הספיק לומר לפני שנדם.

ראובן, אחד התאומים, הרגיש בליבו שמשהו רע קורה. אחרי שפעולה שבה היה אמור להשתתף בוטלה, הוא החליט לצאת הביתה. "ידעתי שקרה משהו ולא ידעתי למי", הוא משחזר. "הגעתי הביתה חמש דקות אחרי שקצין העיר היה וראיתי את אבא שלי שרוע על הרצפה וצורח. מחזה קשה מאוד".

 

בצלאל הגיע הביתה מייד אחריו, אפילו לא הספיק להסיר את צבעי ההסוואה מהפנים. כל אחד מהתאומים לקח על עצמו לבשר על האסון לאחות אחרת. להלוויה הגיעו ארבעתם במדים. נעמדו לצד הארון של אחיהם הבכור שנהרג והוא רק בן 33.

 

"היינו אחים שעושים הכל יחד", מספרת יפית היום, וצאלה מוסיפה: "למרות פער הגילים, לא נפרדנו. חברים משותפים, יוצאים לרקוד סלסה בערבים, שרים שירי שבת עד אמצע הלילה. עינן היה האח הבכור שהערצנו. זה שהכיר לנו את המוזיקה הנכונה, שהצחיק אותנו, שטס למקומות רחוקים וחזר משם עם סיפורים".

בצלאל מספר כי מאז מותו של עינן "הפסקנו לעשות הרבה דברים. פעם נהגנו ללכת לים בימי שישי ולשחק מטקות. מאז אין יותר מטקות ואני לא זוכר מתי הלכנו לים בפעם האחרונה. גם אין משחקי שחמט בבית, והשבתות נהיו אחרות. במקום שכולנו נתכנס אצל ההורים, הם באים כל פעם לילד אחר. אבל גם היום אנחנו מאוחדים מאוד ועינן נשאר חלק מאיתנו. תמיד. הוא פה".

שתי האחיות עשו קריירה בקבע. יפית השתחררה לפני מספר חודשים בדרגת רב־סרן, צאלה עומדת בפני שחרור. שלושה מהאחים קראו לילדיהם על שמו של עינן. בצלאל איבד גם את חברו הקרוב, רס"ן אלירז פרץ, שהיה לו כאח. כשביקש לקרוא לילד נוסף על שמו, רעייתו הטילה וטו. די היה בילד אחד שנושא על כתפיו את מורשת השכול.

 

יחד הם מרצים בבתי ספר ובמפגשים עם חיילים ומספרים על האח שהלך ולא שב. "אנחנו מעבירים מסר שחשוב לנו", מסביר ראובן, "מדגישים שאם עושים משהו אז עושים אותו הכי טוב שאפשר, ממש כמו עינן. ושיום הזיכרון הוא לא יום אבל, הוא יום של גאווה. בצפירה צריך להתמתח. אחי נפל על קדושת הארץ והשם. לצד החיסרון והגעגוע, אנחנו גאים בו ובשאר החללים שמסרו נפשם".

 

 

מלחמת ששת הימים

"לא התייחסו אז לכאב של האחים"

דרור הרטמן ז"ל היה החלל הראשון של מלחמת ששת הימים. אחיו הבכור, יענקל'ה, מ"פ בגולני, קיבל את הבשורה על מותו בהפוגה שבין הקרבות † "הייתי צריך לספר בעצמי להוריי על המוות של אחי", הוא נזכר, "הטראומה הזאת מלווה אותי 52 שנה"

 

כשיענקל'ה הרטמן (בן 75 היום) התגייס לצה"ל הוא החליט ללכת בעקבות אביו דויד, שהיה רב־סמל בגדוד 12 בחטיבת גולני. בתחילת 1967, כמה חודשים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, הוא קודם לתפקיד המ"פ באותו גדוד. אחיו הצעיר והיחיד דרור המשיך גם הוא במסורת המשפחתית והיה מפקד כיתה בגדוד 12.

"אין קשר טוב וחזק כמו הקשר שבין אחים", אומר יענקל'ה עכשיו. "היינו עושים הכל אחד בשביל השני. פעם רצו להעניק לי צל"ש על משהו שעשיתי וסירבתי לקבל אותו. רבין, שהיה אז הרמטכ"ל, ביקש לראות אותי והפציר בי לקבל את הצל"ש. אני נשארתי בעמדתי והוא אמר לי 'פעם ראשונה שמישהו מסרב לי פקודה', אבל במקום הצל"ש הוא שלח אותי במשלחת צבאית לצרפת ואנגליה".

 

רק שבדיוק אז דרור, שהחל את השירות בחטיבה, נרדם בשמירה וקיבל עונש של 35 יום במחבוש. "אמרתי שלא אצא לחו"ל ואיהנה בזמן שאחי בכלא. זה לא נתפס מבחינתי בכלל", מספר יענקל'ה. "נסעתי לפגוש את המג"ד שלו והסברתי לו שקיבלתי נסיעת צ'ופר מהרמטכ"ל. המג"ד, שלא רצה להסתבך, המיר לו את העונש בכמה ימי ריתוק. דרור לא הבין למה, ומעולם לא סיפרתי לו".

 

כמה ימים לפני פרוץ המלחמה דרור, בן 19 בלבד, יצא עם חבריו למארב. הכוח נחשף, החיילים הסתערו לעבר מקור הירי, ואחד החיילים של דרור ירה בו בשוגג למוות. בכך היה רב"ט דרור הרטמן ז"ל לחלל הראשון של מלחמת ששת הימים.

 

יענקל'ה, ששירת ברמת הגולן, היה הראשון לקבל את הבשורה המרה. "קראו לי ללשכת המג"ד ושם סיפר לי בטלפון המג"ד של דרור את כל מה שקרה. ניתקתי ויצאתי מייד הביתה להורים".

 

יענקל'ה הגיע לבית הוריו בטבריה לפני קצינת הנפגעים. "נכנסתי לבית וסיפרתי בעצמי להוריי על המוות של אחי. הסיטואציה הזאת היא טראומה שמלווה אותי 52 שנה. אין נורא מזה".

יענקל'ה הרטמן השתחרר מהצבא בדרגת סגן, אך המשיך להילחם במלחמות ישראל והגיע במילואים לדרגת אל"מ. "במלחמת יום כיפור אף אחד לא ידע שאני בן יחיד למשפחה שכולה. הייתי אז הקמב"ץ של רפול", הוא מספר. "גם במלחמת לבנון נכנסתי פנימה ואיש לא הרים גבה עד שרפול ראה אותי שם וקרא למפקד האוגדה ואמר לו 'אמא שלו טילפנה אליי אתמול ואמרה שהיא שוחטת אותי אם משהו יקרה לו'. וכך העבירו אותי לפיקוד העורף".

 

הגעגועים לאח שנפל מעולם לא פסקו. "אחי נהרג כשהיה בן 19. הוא תמיד נשאר צעיר ויפה. אחרי מותו החיים היו נוראיים להורים וגם לי. הייתה תקופה שהייתי מתעורר כל לילה אחרי שהייתי חולם שאני עומד מול הוריי ומספר להם את הבשורה הזאת שוב ושוב. חשוב לזכור שבאותה תקופה האחים היו שקופים. רק להורים התייחסו. לי תמיד אמרו 'תשמור על ההורים שלך'. לא התייחסו אז לכאב העצום שלנו, האחים. עם הזמן הפכתי להיות פעיל ביד לבנים ושם הרגשתי שיש לנו בית לאחים".