"ודאי שצריך לשלב סטודנטים חרדים באוניברסיטאות, אבל לא בכוח. אי־אפשר להטיל את האחריות לכך על האוניברסיטאות עצמן. את החוסר בידע בסיסי של בחורי ישיבות אי־אפשר לתקן בקיצורי דרך; זה תהליך ארוך שחייב להתחיל בשינוי תוכניות ושיטות הלימוד במערכות חינוך חרדיות. אין ניסים: מי שלא למד לפחות לימודי ליבה יתקשה ביותר לרכוש השכלה אקדמית. באשר לדרישה החרדית להפרדה מגדרית, היא נוגדת את רוח האוניברסיטה והיא לא תקום ולא תהיה באוניברסיטה שלנו", אומר בראיון פרידה לידיעות אחרונות פרופ' יוסי קלפטר (74), הנשיא היוצא של אוניברסיטת תל־אביב. פרופ' קלפטר מסיים את כהונתו הכפולה, בת קרוב לעשור, בשבוע הבא. גם אני מסיים את כהונותיי בוועד המנהל של האוניברסיטה. סיבה כפולה לשיחת סיכום.
בלי חרדים ימשך הקיפאון במספר הסטודנטים באוניברסיטאות.
קלפטר: "נכון, המאגר של המועמדים ללמוד באוניברסיטאות, נשים וגברים, לא גדל זה שנים. אפשר לומר שהפוטנציאל הלא־חרדי מוצה. הדבר גורם לתחרות גוברת בין האוניברסיטאות על כל סטודנט, שהרי מספר הסטודנטים הלומדים הוא אחד הקריטריונים של המועצה להשכלה גבוהה לתמיכה כספית באוניברסיטה".
איך מתחרים? מלגות, הקלות, מעונות?
"איכות ההוראה והמחקר היא המפתח וכאן מיקדתי את פעילותי כנשיא. בשנות כהונתי הקמנו 170 מעבדות חדשות בעלות של 90 מיליון דולר וקיבלנו לעבודה מלאה 420 אנשי סגל בכיר חדשים. בזכייה במענקי מחקר תחרותיים במימון האיחוד האירופי הגענו למקום ראשון בארץ, רביעי באירופה".
ובכל זאת, מספר המרצים כיום נמוך ממה שהיה בעבר ומספר הסטודנטים לא עלה.
"גם אוניברסיטת תל־אביב נפגעה וסבלה מהעשור האבוד של ההשכלה הגבוהה. מ־1,300 אנשי סגל אקדמי בכיר ירדנו, בגלל הקיצוצים האכזריים של האוצר, ל־950 בלבד. מאז מילאנו מחדש כל משרה שהתפנתה וגדלנו חזרה ל־1,050 איש, 40% מהם פרופסורים חדשים. אנחנו נדיבים במתן מלגות, מפעילים מסלולים מיוחדים לתלמידי תיכון מצטיינים מהפריפריה, משקיעים במגוון מכינות והוספנו מאות דירות במעונות. הודות לכך הצלחנו לשמור על מספר סטודנטים יציב, כ־29 אלף".
התקציב בפועל של אוניברסיטת תל־אביב מאוזן, מספר פרופ' קלפטר, אפילו עם עודף שנתי קטן. במסגרת תוכנית שיקום משותפת לאוניברסיטאות ולשרי האוצר ננקטו צעדי התייעלות ונערך חיפוש מואץ אחרי מקורות הכנסה נוספים. קלפטר: "רשמנו גידול ניכר בגיוס תרומות, בחוץ לארץ ובארץ. כנשיא הכרזתי ב־2013 על תוכנית לגיוס מיליארד דולר תרומות ועברנו כבר 600 מיליון דולר במזומן והתחייבויות. התרומות השנתיות הוכפלו".
יהודי ארה"ב עדיין תורמים? וישראלים?
"בני הדור היהודי האמריקאי היותר צעיר תורמים במקביל לתרומות לאוניברסיטה המקומית שבה למדו. תרומות מיוחדות זורמות לשיתופי פעולה עם אוניברסיטאות אמריקאיות מובילות. גם בעלי היכולת הישראלים התעוררו. הם תורמים לנו בסדר גדול של עשרים מיליון דולר בשנה, מקום שני אחרי אמריקה".
בהתחשב בהתעשרות המהירה של המעמד הטכנולוגי החדש בארץ זה עדיין מעט, ובכל זאת "המפנה מרשים", מדגיש פרופ' קלפטר.
התקציב השנתי של ההשכלה הגבוהה, ישיר ומחקרי, עולה על 11 מיליארדי שקלים. את הכסף מחלקת הוועדה לתכנון ותקצוב של המועצה להשכלה גבוהה. הקריטריונים מורכבים אך שקופים ואובייקטיביים: מספר סטודנטים ומצוינות מחקרית. עד כה לא היה ניסיון להשתמש בתקציב ההשכלה הגבוהה כמנוף ללחץ פוליטי.
מה ישתנה אם שר החינוך יהיה ח״כ בצלאל סמוטריץ' או רפי פרץ, ח"כ ממפלגתו?
"בהרבה מובנים סמוטריץ' - לא האיש, התפיסה והמפלגה שלו - היו הכוח המניע מאחורי שר החינוך היוצא נפתלי בנט. כאשר השר בנט, ואמרתי לו את זה פנים מול פנים, שוחח איתי ביחידות הוא דיבר כאיש שקול, רציני, מבין עניין, מהיר תפיסה. אך ברגע שהייתי יוצא מלשכתו, קולו של בנט היה מצלצל כמו הקול של סמוטריץ' ועמיתיו לדרך. האג'נדה הפוליטית שלהם התחילה לחלחל לתוך האקדמיה, לכרסם ביסודותיה. רק תסתכל על הרשימות השחורות של מרצים וחוקרים החשודים כביכול ב'שמאלנות' שהופצו באחרונה באתרי אינטרנט".
לאוניברסיטת תל־אביב, כמו לשאר המוסדות הנתמכים להשכלה גבוהה, אין כוונה ואין יכולת להגיע לאי־תלות בקופת המדינה. שכר הלימוד לא השתנה לפחות תריסר שנים והוא מכסה רק טפח, בין 14% עד 17% מסך כל עלות ההשכלה הגבוהה. משלמים אותו בסכום אחיד (10.5 אלף שקל לשנת לימודים) סטודנטים עשירים ועניים, סטודנטים הלומדים מקצועות מכניסים ומבוקשים ואחרים המקדשים את חייהם למדע והוראה. פרופ' קלפטר סבור שגם בעתיד המצב לא ישתנה. להערכתו, מימון המדינה בהשכלה גבוהה יישאר דומיננטי ולא תצא לפועל השיטה האמריקאית והבריטית למתן הלוואות ממשלתיות (או בערבות ממשלתית) למימון הלימודים הגבוהים. אין לכך, הוא אומר, היתכנות פוליטית־חברתית, במיוחד לא "באווירת הפופוליזם השוררת במקומותינו", כלשונו.
המכללות מאיימות על האוניברסיטאות?
"כנשיא האוניברסיטה צידדתי בשיתוף פעולה בין אוניברסיטאות למכללות והתנגדתי למתן היתר למכללות להעניק תוארי דוקטור. מכללות צריכות להוביל שינוי בהוראה, אוניברסיטאות צריכות לייצר מחקר מדעי".
פרופ' קלפטר נכנס לתפקידו באוקטובר 2009 אחרי שורה של משברים ניהוליים, פיננסיים ואישיים בהנהגתה של אוניברסיטת תל־אביב. הדחות, הפסד עתק מהשקעות ותיקוני חוקה. קלפטר הרגיע את הרוחות ויחד עם יושב ראש הוועד המנהל, ד"ר גיורא ירון שסיים את כהונותיו לפני חצי שנה, שינו את פני האוניברסיטה.
125 יחידות אקדמיות רוכזו ב־31 בתי ספר. שמונה מבנים חדשים פתחו את שעריהם, בהם בניין פורטר ללימודי סביבה, מוזיאון אוצרות הטבע, בניין בוכמן לפקולטה למשפטים ובאחרונה בניין צ'קפוינט המפתיע ביופיו החריג והמאכלס את מדעי המחשב וחוגים לנוער שוחר מדע. חברת טכנולוגיית התקשורת ברודקום בונה בשטח האוניברסיטה עוד מבנה ייחודי, בו עתידה לשכון פקולטה להנדסה על שטח של 5,000 מ"ר לצד הנהלתה הבכירה של החברה. ״יצרנו מודל ייחודי של שיתוף פעולה עם התעשייה״, אומר קלפטר, ״בלי לגרוע במאומה מהעצמאות האקדמית המלאה. בהרחבת היחסים הבינלאומיים הלכה האוניברסיטה לכיוון אסיה ונקשרו קשרים הדוקים עם חברות מובילות כמו עליבאבא מסין וטאטא מהודו, בהיקפים ועומקים שהאקדמיה בארץ לא ידעה״.
המניע שלי להתנדב לחברות בוועד המנהל של אוניברסיטת ת"א היה, כפי שאתה יודע, לתרום לשיפור במעמד מדעי הרוח והחברה. אני מסיים את חברותי בתחושת אכזבה: לא רבים מחברי הסגל החדשים נקלטו במדעי הרוח ולא הושקע בהם הרבה.
"אני קצת חולק עליך. באחרונה דווקא מצאנו תורמים נדיבים לפקולטות למדעי הרוח והחברה ופתחנו במהלכים להעלאת האטרקטיביות שלהן. אני מזכיר לך את התוכנית הבינתחומית הייחודית שלנו, המשלבת את לימודי ההנדסה עם שיעורים במדעי הרוח. סטודנט להנדסה לומד פילוסופיה, רטוריקה, היסטוריה, חשיבה ביקורתית. התוכנית מצליחה מאוד. התמעטות הפקולטות למדעי הרוח היא תופעה עולמית: הצעירים של היום בוחנים את מסלולי הלימוד האוניברסיטאיים לפי מה שנראה להם כביקושים צפויים בשוק העבודה".
לכן האוניברסיטה לובשת יותר ויותר דמות של חממה טכנולוגית־יזמית?
"אין פסול ביזמות. רוח יזמית לא חייבת להיות טכנולוגית בלבד ולא חייבת לבוא על חשבון המחקר וההוראה. חברות היי־טק רב־לאומיות מובילות מעדיפות בבירור להעסיק בתפקידי מפתח וג'ובים יצירתיים את מי ששילבו בלימודיהם מדעים מדויקים עם מדעי רוח. כנשיא פעלתי לקדם ולהאיץ את ההתקרבות בין שני הקצוות הללו של האוניברסיטה. רב־תחומיות היא מהות האקדמיה במאה ה־21".
נחזור למדעי הכסף. הגירעון הבלתי חזוי בתקציב הממשלה השנה פלוס הדרישות הכספיות הקואליציוניות יחייבו קיצוצי רוחב קשים, כולל בתמיכה בהשכלה גבוהה. אוניברסיטת תל־אביב מוכנה לספוג?
"מערכת ההשכלה הגבוהה כולה חרדה מהקיצוצים העלולים לחבל בשיקום שטרם הגיע לסיומו. פצעי העשור האבוד טרם הגלידו ופתיחתם מחדש תהיה הרסנית".
להתראות איראן
אזרחי איראן ציפו לתוצאות כלכליות נהדרות אחרי החתימה על ההסכם להפסקת הפיתוח הגרעיני הצבאי לפני ארבע שנים. הן לא התממשו עוד לפני שפרשה ממנו אשתקד ארה"ב של דונלד טראמפ. הגאות במשק האיראני נמשכה שנה אחת בלבד, 2016, ודעכה מעצמה. חברות בינלאומיות לא הסתערו על השוק האיראני ומשקיעי חוץ לא התדפקו על דלתותיו. ולמה שיבואו ויסכנו את כספם במדינה שרמת החיים בה דורכת במקום (במקרה הטוב) יותר משני עשורים, שהאליטה הדתית־קנאית שולטת לפחות במחצית מכלכלתה, שנמצאת במקום 128 בדירוג עשיית עסקים ו־138 בטוהר המידות השלטוני, שכל קפריזה של המפקד העליון של הלווייתן העסקי־צבאי המכונה ״משמרות המהפכה״ עלולה בן־רגע להפקיע את רכוש המשקיעים? הסכם המכונה JCPOA אמנם עצר לזמן מה את המיזם הגרעיני הצבאי של איראן אך לא פתח פתח של תקווה להפלת המשטר. ובלי חילופי משטר, סיכויי התאוששות כלכלית נמוכים.
כבר בסקירה על איראן שפירסם לפני שנה הבנק העולמי נשפכו מים צוננים על התרחישים הוורודים של הממשלה בטהרן. איראן סובלת, נכתב בסקירה, מההסתמכות על יצוא הנפט שהפקתו מוגבלת בגלל תת־השקעה מתמשכת, ממערכת בנקאות חולה המונשמת מלאכותית, מאבטלה גבוהה, משיעור ההשתתפות הכי נמוך במזרח התיכון של נשים בתעסוקה, ממעורבות ממשלתית מבלבלת בשוק מטבע חוץ הפרוע וממחסור חמור בעובדים מיומנים, נוסף לעיוותים ולחסמים הפוליטיים. ובכל זאת היו נקודות אור בתחזיות, זו של הבנק העולמי, ומפורטת יותר של קרן המטבע הבינלאומית: צמיחה של 3.5% עד 4% בשנה, אינפלציה נסוגה ומאזן התשלומים הבינלאומי חיובי. יותר יצוא מיבוא.
פרישת ארה״ב מהסכם הגרעין והחזרת הסנקציות על איראן בכלל ועל תעשיית הנפט שלה בפרט מוטטו מיידית גם את ההערכות המתונות האלה. לפי סקירה אחרונה של קרן המטבע מחודש אפריל, התוצר של המשק האיראני התכווץ אשתקד ב־4% וחזוי להתכווץ בעוד 6% השנה. כלומר בסוף 2019 תהיה כלכלת איראן קטנה ב־20%, 90 מיליארד דולר פחות, ממה שהייתה יכולה להיות אלמלא הסנקציות. זהו הפסד של 4,000 דולר לשנה למשפחה איראנית ממוצעת.
האינפלציה שבה להשתולל והיא קרובה לשיעור שנתי של 40%. יצוא הנפט והגז ירד בשני שלישים, קטן ב־30 מיליארד דולר מ־2016. האבטלה מתרחבת ותחצה את מחסום 15% מכוח העבודה, כפול מזה בקרב צעירים. לסקירה על המשק האיראני הוסיפה קרן המטבע הבינלאומית גם ביקורת קטלנית על הסטטיסטיקה הלאומית האיראנית: לא מהימנה, לא אמינה ומוסרת תמונה מעוותת של המציאות.
הסנקציות שחודשו על ידי ממשל טראמפ שלב אחר שלב אוסרות לקנות נפט (לא גז טבעי, הנחוץ לאירופה) מכל ספק איראני שהוא, אוסרות לשלם תמורתו בהעברות בנקאיות בינלאומיות ואוסרות להשקיע בפיתוח שדות חדשים. בהמשך צורף לרשימת הסנקציות גם סחר במתכות; יצוא המתכות מכניס לאיראן כ־3.5 מיליארד דולר לשנה, סכום שולי בימים כתיקונם ומכה משמעותית בעידן של שיתוק יצוא הנפט. גרוע מזה: תעשיית המתכות מספקת עד חצי מיליון מקומות עבודה.
האיחוד האירופי ניסה, אחרי פרישת ארה״ב מהסכם הגרעין, להשיק מנגנון פיננסי נפרד (INSTEX) שיאפשר לתאגידים אירופיים לסחור עם איראן בלי להסתכן בתגובה אמריקאית, אך המנגנון נותר על הנייר. אף מדינה באירופה לא רצתה לספק לו שירותי אירוח, כי אף אחת לא מוכנה להפוך למצורעת בעיני וושינגטון.
אפילו חברה ממשלתית סינית, לכאורה בלתי מוגבלת במשאביה, הודיעה ברגע אחרון על ביטול הסכם עם האיראנים לפיתוח שדה נפט חדש בטענה שההשקעה תתפרש כהפרת משטר הסנקציות והיא עלולה לשלם קנס של מיליארד דולר לממשל בוושינגטון.
לסיכום: מצבה הכלכלי של איראן כיום גרוע אפילו מכפי שהיה בשנות הסנקציות הכבדות, 2012 ו־2014 - או לפחות זו התחושה של אזרחי המדינה, שכבר פיתחו תקוות לעתיד טוב יותר.
כישלון מהפכת הציפיות העולות יוצר תשתית פורייה למרי אזרחי, שיעור בהיסטוריה שלבטח לא נעלם מעיני השליטים בטהרן. הם חיפשו ומחפשים בקדחתנות מוצא מהמשבר באמצעות סחיטה באיומים, התגרויות צבאיות והודעות על חזרה לאופציה גרעינית צבאית. האיום האחרון נועד לאוזניים אירופיות: התגברו־נא על הסנקציות האמריקאיות, כי אחרת... אחרת מה? לאיראן בקיץ 2019 אין משאבים, אין כלים ואין יכולות טכנולוגיות־תעשייתיות לחדש על־אמת את הפרויקט הצבאי הגרעיני. ולאירופה הרועדת בצילו של ברקזיט ונשטפת בגל פופוליסטי־לאומני אין חשק ואין מניע לסייע למשטר האייתוללות באיראן. לבטח לא להיראות נכנעת לאולטימטום ריק.
ההשפעות של עיצומים כלכליים, מלמדים מחקרים רבים שנערכו בנושא, לא נחשפות מיד עם הפעלתן; התגובה הראשונית של הציבור המקומי, הפגוע בגאוותו, עשויה להיות הידוק שורות, נכונות להדק חגורה והתייצבות מאחורי ההנהגה הפוליטית. עם חלוף הזמן, הייאוש מתחיל לחדור לכל חלקי האוכלוסייה ומתפשטת ההכרה שהמשטר הגיע לסוף דרכו. כפי שקרה בדרום־אפריקה, בברה״מ ובאחרונה בסודן.
האם טהרן כבר שם? גם אם עדיין לא, הרפובליקה האיסלאמית של איראן נראית יותר ויותר כפרי באושים של מהפכה שכשלה.