נקודת המוצא של חוק הערבות היא כי נושה חייב לעשות ככל שביכולתו כדי לגבות את החוב לפני שהוא יורד לכיסו של הערב. בהתאם קובע החוק כי לפני הגשת תביעה נגד הערב, על הנושה לקבל אישור לכך שביצע את כל הפעולות האפשריות והגיע למבוי סתום ("צו מיצוי הליכים").
עם זאת נקבעו בחוק כמה חריגים שמבטלים את הצורך בצו. אחד מהם הוא כשמדובר בחייב שקיבל צו כינוס בהליך לקבלת הפטר בפשיטת הרגל. במקרה כזה, מרגע שניתן צו הכינוס רשאי הנושה לתבוע את כיסוי החוב מהערב ללא צו מיצוי הליכים.
השאלה אם הליך מיצוי ההליכים מתייתר גם כשמדובר בצו הפטר בהוצאה לפועל עלתה במסגרת תביעה שהגיש בנק יהב לפני כשנה וחצי נגד ערבה להלוואה של לקוח שקיבל הפטר כזה. ההפטר בהוצאה לפועל הוא הליך חדש שנכנס לתוקף בשלהי 2015 ולא קיבל ביטוי בחוק הערבות. למרות זאת, במסגרת התביעה טען הבנק שאין צורך בצו מיצוי הליכים, מאחר שמדובר בהליך זהה לצו כינוס בפשיטת רגל.
הערבה התנגדה וטענה שהבנק לא יכול לתבוע ללא מיצוי הליכים, אולם סגן הנשיא חדיד העדיף את עמדת הבנק. בפסק הדין הוא ציין שמדובר בשאלה שטרם נדונה בבתי המשפט, ובהיעדר פסיקה מנחה הוא התחקה אחר תכלית צו ההפטר בהוצאה לפועל באמצעות עיון בדברי ההסבר להצעת החוק.
המסקנה שאליה הגיע השופט הייתה כי מדובר ב"אחיו התאום" של הליך ההפטר מכוח פקודת פשיטת רגל, ולכן אין מקום להנהיג על כל אחד מהצווים משקל או תוצאה שונים רק בגלל ההבדל בין הערכאות שהוציאו אותם. בשני המקרים, קבע, ניתנים הצווים אחרי שנערכה בדיקה מעמיקה על אודות מצבו הכלכלי של החייב, הכנסותיו ונכסיו, ולאחר שמיעת עמדת הנושים.
השופט העיר כי אמנם במסגרת מיצוי הליכים נשמעת עמדת הערבים, מה שלא קורה לפני מתן צו הפטר, אולם עניין זה לא משנה לטעמו מפני שגם צו כינוס לא כרוך בשמיעת ערבים.
יותר מזה, השופט הדגיש כי צו הכינוס הוא הליך מקדים לצו הפטר כך ש"אם המחוקק הסתפק במתן צו כינוס נכסים לביטול הדרישה לקבלת צו מיצוי הליכים כתנאי להגשת תביעה נגד ערב מוגן, הרי מקל וחומר מתן צו הפטר על ידי רשם ההוצאה לפועל מייתר אף הוא אותה דרישה".
לפיכך, התביעה נגד הערבה התקבלה ונקבע כי עליה לכסות את חובו של החייב המופטר שהגיע לכ-31 אלף שקל, בתוספת ריבית שנתית של פריים פלוס 6.5% מיום ההפטר, הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד של 3,510 שקל.