האישה גרה עם העמית המנוח מ-1999. ב-2012 נכנסה כלתה לתרדמת ובנה נזקק לעזרתה בגידול התינוק שזה עתה נולד להם. היא עברה לגור עמו ונשארה גם אחרי שכלתה הלכה לעולמה. כשנתיים וחצי לאחר מכן מת גם בן זוגה.
לאחר שקרן הפנסיה שלו דחתה את בקשתה לקצבת שאירים בטענה שהיא לא עונה על תנאי הזכאות כיוון שלא גרה עם המנוח בשנתיים שלפני מותו, התקבלה תביעה שהגישה לבית הדין האזורי בתל אביב.
פסק הדין קבע בין היתר כי האישה נאלצה לשנות את המתכונת הזוגית בשל המצב הקשה שאליו נקלעו בנה ונכדה, ולא משום שרצתה לפרק את הזוגיות. נהפוך הוא: הקשר בינה לבין המנוח המשיך להתקיים עד יום מותו. "לא ניתן למחוק חיים משותפים ומגורים משותפים במשך 13 שנה במחי יד רק בשל אירוע טרגי שאירע למשפחתה", נכתב.
הקרן לא השלימה עם פסק הדין והגישה ערעור לבית הדין הארצי, אולם היא נדחתה על ידי הרכב שכלל את השופטים רועי פוליאק, אילן סופר ומיכאל שפיצר, ואת נציגי הציבור יעל רון ודורון קמפלר.
בפסק הדין נקבע כי מערכת היחסים הזוגית צריכה להיבחן על רקע הנסיבות הרחבות והמשתנות של החיים תוך לקיחה בחשבון של תקופת הזמן שבה חיו בני הזוג יחד טרם השינוי, והסיבה שהובילה לשינוי באורח החיים הזוגי.
השופטים הדגישו כי יש הבדל בין מצב שבו בת זוג עוזבת את הבית בגלל סכסוך או פרידה לבין מצב שבמסגרתו העזיבה נובעת מאילוץ שנכפה עליה בעל כורחה, תוך שמערכת היחסים הזוגית ממשיכה להתקיים גם אם במתכונת שונה.
"בנסיבות מיוחדות אלו ובשים לב לכורח שנוצר בשל מצבה הרפואי של כלתה של המשיבה, בהינתן משך התקופה השנויה במחלוקת - כשנתיים וחצי אל מול תקופת מגורים משותפת של למעלה מ-13 שנים, שאין עליה חולק, ושמירת הקשר הזוגי למרות האילוץ שנכפה על בני הזוג שלא לגור במשותף, הכף נוטה בבירור, כפי שקבע בית הדין האזורי, לטובת הכרה במשיבה כ'ידועה בציבור' של המנוח", נכתב.
לפיכך נקבע כי זכאותה של בת הזוג לקצבת שאירים עומדת בעינה וקרן הפנסיה חויבה בהוצאות משפט של 10,000 שקל.