כמה מקרים ביום, מאות ילדים בשנה. ואין לב שחסין לזה ואין שכל שיוכל להכיל את זה.
כמנהלת מרכז הליווי לילדים נפגעי עבירה אני פוגשת אותם יום יום, שעה שעה, בכל המגזרים, בכל הדתות, בכל שכבות הגיל, בכל השפות. אין פרופיל לפוגע ואין לנפגע.
אני פוגשת את א' בת ה-12, שפונה אליי בעצמה לליווי ותמיכה. א' כבר לא ילדה, היא עצמאית ובוגרת לגילה. אין לה ילדות, גם לא הייתה. היא נפגעה מינית בתוך המשפחה, לא פעם אחת, תקופה ארוכה. א' מספרת שלא רצתה להקשות על אמא שלה ושעד עכשיו פחדה מפירוק המשפחה, שלא יאמינו לה, שהחקירה תהיה קשה ושהחברה תנדה אותה, אז נשכה את השפתיים ושתקה. היא מספרת שמדי לילה קיוותה שמישהו יראה אותה וישמע את הזעקה.
אני פוגשת את י' בן ה-5 שנפגע על-ידי שכן שהיה חבר קרוב של המשפחה ומפאת גילו התקשה לדבר ולתמלל את הפגיעה, אני פוגשת את מ' בת ה-16 שנפגעה על-ידי צעיר בן גילה.
אני שומעת אותם, את מה שהם מעזים לומר בקול ואת מה שלוחשים בלבם בשקט, את המצוקות והלבטים, את הכאב שמורגש בכל חלקי הגוף, את זעקת השבר שמפלחת את הלב שלהם, ושל הסובבים, את הנזק הרב מערכתי שמאיים למוטט את החיים.
לכל ילד שם ופנים, לכל ילד הדי פגיעה ייחודיים ומסלול משלו לשיקום החיים. והמאבק הוא יומיומי והדרך ארוכה: הליך פלילי מתיש ומורכב, חקירות ילדים, עימות במשטרה, פגישות בפרקליטות, עדות בבית משפט, חשיפה חוזרת של פרטי הפגיעה בפני גורמים זרים, שילוב בטיפול ובנייה חוזרת של האמון בעולם, בעצמם ובאחרים.
רוב התיקים נסגרים, "חוסר ראיות", ככה אומרים. במקרים הטובים מורשע הפוגע ונשלח למאסר למספר שנים, עונש תחום בזמן עם אופציה לקיצור. לילדים אין קיצורי דרך ואין "שחרור מוקדם", ההליך הפלילי אמנם הסתיים אבל עוד ארוכה הדרך לשקם את עצמם.
לכל ילד שם ופנים וסיפור חיים.
עו"ד ועו"ס לירון אשל, מנהלת מרכז הליווי לילדים נפגעי עבירה במועצה לשלום הילד