בארץ הבלהות

המטרה: לא להילחץ מ"פרלין הקסמים" שבלעתי בטעות ° האמצעי: אמונה. ורן

הפרלין הגיע אליי בלי שבכלל ביקשתי. נפגשתי בבית קפה עם ענת, חברה שלא ראיתי ממזמן, והיא פתאום שלפה משהו מתיק הערב הקטן והשחור שלה. "קחי", אמרה ושמה לי ביד, "מתנת יומולדת מוקדמת". הסתכלתי על המתנה שנראתה די מאכזבת. שקית ניילון שמנונית עם קשר סבתא באמצע, שבתוכה ישבו שלושה מלבנים חומים כהים של מה שנראה כמו שוקולד תוצרת בית. "כדאי לך לנסות כמה שיותר מהר", היא חייכה, "זה ייתן לרן ולך ערב בלתי נשכח". "אבל מה יש בזה?" שאלתי, "שום דבר מיוחד", אמרה ובעיניה בערה אש שובבה, "בואי נקרא לזה פרלין הקסמים".

 

"תקשיבי", אני אומרת, "אני בחיים לא אקח את זה". "בטח שתיקחי", ענת המשיכה בקו הקונספירטיבי העולז. אין לה שום מושג מה עברתי עם סמים במהלך חיי ואיזה סצנות מסרט אימה יצא לי לראות בעיניים העייפות האלו. "והסקס", ענת אומרת, "איזה סקס מקבלים על הפרלינים האלו, תאמיני לי, שלוש אורגזמות ברצף וזה ביום פחות טוב". "אהה", אמרתי לה, נזכרת במעומעם בגילי העשרים שלי, ואיך גם אני עשיתי מין משוגע על סמים עם החבר האוסטרלי שלי, מורה נמוך לאנגלית בשם ג'ואל. רק שהיום אני בת ארבעים פלוס, ויש לי בן זוג ממש מושך בעיניי שאני עושה איתו סקס גם בלי שכימיקלים זרים יעיפו את הסכך המאפיר שלי. אמנם לא מטורף, אמנם בלי הזיות, לא זוכרת מתי בפעם האחרונה הסתכלתי עליו והרגשתי שהוא סנאטור רומאי בשם מקסימוס ואני קליאופטרה, ועדיין אפשר להגיד שאני מרוצה. מאוד. שזו הבעיה העיקרית שיש לי עם אנשים כמו ענת, הם אף לא מאמינים לי שאני באמת לקוחה מסופקת. הם תמיד רוצים עוד, עוד מהחיים, עוד מעצמם, עוד ממני. זה כמו הבחורות האלו שאחרי חמש דקות שיחה איתי קופצות ואומרות, "את תודי לי אם תעברי לתזונה ללא גלוטן", במין שמחת מושיעים כזאת, לא קרואה ולא מוזמנת. בדיוק כמו שענת מסיקה עכשיו שלא יזיק לי ולרן לצאת קצת מהבורגנות המשמימה בעיניה שלנו ולערוך "ישיבות" עם הפרלינים שלה כמו פבלו אסקובר ונערתו.

 

כשחזרתי הביתה שמתי את הפרלינים בקופסת פלסטיק והטמנתי בפינה נשכחת במקפיא, עמוק מאחורי שקית של גזר גמדי קפוא שידעתי שהילדות לא יתעניינו בה לעולם. והאמת היא שאני עד עכשיו לא יודעת למה לא זרקתי אותם. אולי כי עוד נותרה בי מבת העשרים הזאת שעדיין חושבת, "וואו, פרלינים מועשרים, זה מה זה נדיר". ואולי, כי היה משהו בדרך שבה ענת הסבירה לי איזה פלאים זה עושה לזוגיות שלהם שגרם לי לרצות גם. כל הדיבורים האלו על המסעות הפסיכדליים שעשו ביחד, הגבה המבולבלת שהיא זקפה כשאמרתי לה "זה כמו ב'בית הנייר'" שהעידה שהיא לא ראתה אפילו פרק, ונתנה לי להרגיש כמו הזוג הפחות טוב, זה שחרש כבר על כל הסדרות הזרות בנטפליקס.

 

וככה הפרלינים שכבו להם במקפיא, עד שהגיע יום שישי אחד שבו הילדות לא היו איתנו. בדרך כלל אנחנו מתכננים את הוויקנדים שלנו בלי הילדות בקפידה, יודעים בדיוק לאיזה חוף ניסע בשישי, איזה דגים נקנה כדי להכין את המתכון של אחרי הים. הפעם לא, אולי כי הגענו לוויקנד הזה עם הלשון בחוץ, אחרי שבוע עבודה כל כך אינטנסיבי שישנו עד שתיים בצהריים, וכשקמנו לא היה לנו כוח אפילו לצאת לקניות. וככה נחנו לנו על הספה, עד שבתשע בערב, אחרי ארוחת עניים מאולתרת של פסטה ורסק, התחשק לי משהו מתוק.

 

זה התחיל בשלוש קוביות עתיקות של שוקולד מריר במזווה, ונגמר במקפיא, פותחת חבילת האגן־דאז ומגלה שהיא ריקה, מגיעה לקופסה עם הפרלינים, ושמה אחד ישר בפה בלי לחשוב. זה היה כל כך על הדרך שאפילו המשכתי לחפש קרטיב מנטה שהייתי בטוחה שהשארתי שם. רק באמצע הביס נזכרתי. "אוי", אמרתי לרן ופלטתי את העיסה החומה החוצה, "לקחתי בטעות את הפרלינים של ענת". "לא נורא", הוא אמר, "כולה חצי ביס, היא בעצמה אמרה שהיא לוקחת שניים עד שהיא מרגישה משהו בכלל".

 

"אלוהים", אני חושבת, "מה היה רע לי להמשיך ככה, סחית בלטה בדיוק כמו שאני, אמא חביבה שלא מעשנת ואפילו לא שותה אלכוהול כמעט, כי מספיק לה לשמוח בדיוק במידה שהיא שמחה". "בוא נצא למרפסת", אני מציעה לרן, בטוחה שאוויר לילה קר יוציא אותי מזה. אני מתיישבת על ספת הגן הזולה שהחתולה קרעה, ולרגע אחד הכל בסדר, אני במרפסת שלנו, עם החבר הכי טוב שלי, ובכלל כמה כבר לקחתי, ביס אחד אולי.

 

ברגע שאחרי אני כבר חושבת "אלוהים, כמה דברים טובים יש לי, ומה אם אני אשאר ככה, עם הלב הדופק הזה, עם החרדה שאני מנסה להתעלם ממנה וכל הזמן יושבת לי בקצה של המוח". "לא כל כך טוב לי", אני מעיזה להגיד לרן והמילים בוקעות מהפה שלי איטיות, עבות מדי, כמו פקעות צמריריות של תולעי משי. "הכל בסדר", הוא אומר לי, "הכל טוב, אין לך כמעט כלום בגוף, תנסי ליהנות מזה".

 

"בוא נראה משהו מצחיק", אני אומרת לרן, והוא שם לי איזו קומדיה דבילית. "הכל בסדר, בסדר, בסדר", אני שרה לעצמי שיר קטן, "הנה בן סטילר, מה כבר רע יכול לקרות עם בן סטילר, הוא ייפול ויחליק על שפופרת של ג'ל לשיער?" אבל אני לא מצליחה להתרכז, כי אני עושה לעצמי חיפוש גופני בלתי נפסק, האם הלב שלי פועם מהר מדי, האם העיניים שלי בפוקוס? נדמה לי או שהפה שלי יבש, ושהשיניים שלי רועדות כשאני מדברת? ואני יודעת שאני רק מזמינה את כל התסמינים האלו בשנייה שאני חושבת עליהם, בדיוק כמו אז, ביומיים האלו ביפן שכמעט לא יצאתי מהם.

 

גם אז אכלתי את העוגיות האלו בטעות. השעה הייתה ארבע בבוקר ואני חזרתי הביתה לאכסניה בטוקיו מערב קשה בבר שבו עבדתי כמארחת. המגש חיכה לי על השיש, חמים עדיין, עמוס בעוגיות שוקולד צ'יפס ריחניות. אכלתי שתיים ממש במהירות, ופרשתי לקרוא ספר בחדר הפצפון שלי. לא זוכרת בדיוק מתי הבנתי שהעוגיות האלו לא תמימות, רק שבשלב מסוים הרגשתי כאילו נחש של סיוטים רעים מתפתל לי בבטן, והכי גרוע, שאין לי שום שליטה עליו, על נחש ההזיות הזה, כי עובדה, הנה החברה הכי טובה שלי נכנסת לחדר כדי לשאול למה אני צועקת באחת בלילה ובמקום לראות את הפנים המתוקים שלה, אני רואה איך היא מזדקנת במהירות מול העיניים שלי, איך כל האיברים שלה נרקבים עד שהיא מתפוררת מתחת למבט שלי והופכת לאבק.

 

"תביא לי ואליום, עכשיו". אני אומרת לרן כי אני זוכרת פתאום שזה היה הדבר היחיד שהוציא אותי מטריפ העוגיות הרע ההוא. איווה, הסקוטי המבוגר שגר איתנו באכסניה, בא לבדוק אותי. הוא אמר, "מה שהיא צריכה זה לישון 12 שעות", ושלף מכיס החולצה שלו שני ואבנים. כשהתעוררתי, כבר כמעט לא נותר זכר להתקפה שחוויתי.

 

רן רץ לחדר האמבטיה, נותן לי קלונקס אחד ושנינו יושבים על הספה בסלון ומחכים שהכדור יתחיל להשפיע. "זה עוד שנייה ישפיע", הוא אומר ונותן לי יד, והיא כמו אלוהים, הדבר היחידי שבו אני עדיין מאמינה, היד הנעימה והמוכרת הזאת.

 

בשלב הבא אני מתעוררת, וכבר שבת בבוקר. אני יודעת את זה בצורה כל כך ודאית שבא לי לבכות מרוב אושר, שהנה התריס המוכר של חדר השינה, הוא פתוח. הנה השמש והנה ציוץ הציפורים והנה השמלה האדומה שכנראה רן פשט מעליי אתמול והניח על הכיסא. המוח שלי שוב נקי, הוא רואה, הוא יודע, הוא הגיוני לגמרי. הוא כמו חבר יקר שחשבתי שאיבדתי לתמיד ופתאום חזר אליי. ואני מאושרת לקום, מאושרת להריח את ריח הקפה הטחון שנודד לכאן למעלה מהמטבח, לשמוע את רן שורק למטה את "סוויט דרימס" של יוריתמיקס. בא לי לשים מוזיקה ולרקוד, בא לי לטרוף ביצת עין ולטבול בה את הלחם, אני שוכבת במיטה ומחייכת כל כך רחב שאני כמעט צוחקת.

 

כמה שבועות אחרי, אני מגלה שבכל זאת אני סוחבת כמה מזכרות מהערב ההוא. קשה לי להירדם, זה דבר ראשון, דווקא לי, שישנה כמו דובת גריזלי מאז שאני קטנה. במקום זה אני שוכבת במיטה וכל הזמן מנסה שלא לחשוב אם הלילה זה יהיה הלילה, זה שבו אני פתאום אחטוף שבץ באמצע השינה שלי ואמות, לא אתעורר עוד לעולם. "נו, איך?" שואלת אותי ענת בפעם הבאה שאנחנו נפגשות ואני ממלמלת משהו כמו "לא ניסיתי עוד", ולא מספרת לה. מה היא אשמה שזה מה שהפרלין שלה עשה לי, למה היא צריכה לדעת שאני, שאף פעם לא חשבתי אפילו שנייה על המוות, לא מפסיקה לחשוב עליו אחרי ביס אחד מהשוקולד שלה.

 

הנה נוסף לידיעת המה יכול להתקלקל שלי עוד שיעור שלא רציתי ולא ביקשתי. עכשיו כל מה שאני רוצה זה שאנשים יידעו את זה, שזה יכול גם להיות ממש לא מגניב ולא קליל ולא זורם, שאפילו החומרים הכי קלים יכולים להיות כבדים מאוד לאנשים שלא סומכים על עצמם. "ביומולדת שלי תזכיר לי לא לשתות יותר מכוס יין אחת", אני אומרת לרן, "אני משביעה אותך". "בסדר", הוא אומר ומלטף לי את הכתף בכף ידו החמימה. ואין בזה סקס מטורף של שתי ישויות פלורסנטיות, ושנינו לא עפים בשמי היהלומים כמו לוסי עם 50 אורגזמות מלאכיות, אבל היד הזאת שלו הייתה לי בית יחיד בערב ההוא, וככה היא נשארה.