הילדים נמצאים במשמורת אביהם מאז גירושי ההורים לפני כשנתיים. בתחילה הם סירבו להיפגש עם אמם, שנתפסה בעיניהם כאישה אלימה ולא יציבה.
ואולם בחלוף כשנתיים נשאה מעורבות רשויות הרווחה פרי, וכיום האם נמצאת בטיפול קבוע. האב הפנים שהוא מחויב לעודד את הקשר של הילדים איתה, ואכן לפני כחודשיים דווח לבית הדין כי הילדים החלו להיפגש עם האם בקביעות והקשר ביניהם השתפר.
בהתאם אישר בית הדין הרבני שהמשמורת תישאר אצל האב. הוא קיבל את המלצות הסדרי השהות של פקידת הסעד, כך שהילדים ימשיכו להתראות עם אמם פעמיים בשבוע, ויוכלו ללון אצלה בסופי שבוע אחת לשלושה שבועות.
לנוכח העובדה שהילדים שוהים רוב רובו של הזמן אצל אביהם והוא נושא במלוא הוצאותיהם, התבקש בית הדין לחייב את האם להשתתף במזונותיהם.
אך כבר בהחלטה ראשונית בתיק הבהירו הדיינים כי אין מקור הלכתי המאפשר לחייב את האם במזונות שעה שהאב מפרנס את הילדים בכבוד.
בפסק הדין הסופי שפורסם לאחרונה הפנו הדיינים בן יעקב, הדאיה ובצרי לפוסקים ספציפיים. הדיינים ציטטו מתוך דברי הרמב"ם והשולחן ערוך, שמבהירים כי אין האישה מצווה לזון את הילדים וחיוב המזונות הוא על האב בלבד.
זאת אפילו אם האם בעלת אמצעים, ומכל מקום, במקרה הנוכחי ממילא האם אינה עשירה אלא עובדת קשה לפרנסתה ואף הורידה במשרתה כדי שתוכל להיות עם הילדים בזמני השהות.
אף אחד מהדיינים לא התייחס להלכה שניתנה בבית המשפט העליון לפני כשנתיים, וקבעה במפורש כי כשהילדים מעל גיל 6 החיוב במזונות הופך שוויוני וייקבע לפי יחס ההכנסות בין ההורים, זמני השהות וצורכי הילדים. בפסק הדין לא נבחנו הכנסות האם, לא צורכי הילדים, לא הוצאות האב והכנסותיו - וכל כולו נסמך על ההלכה העברית בנושא.