כשנה וחצי לאחר החתונה עזב הבעל את הבית ושלושה ימים לאחר מכן פתח בהליכי יישוב סכסוך. לאחר שאלה הסתיימו בלא כלום הוא הגיש תביעת גירושים בעוד אשתו הגישה תביעת שלום בית.
אחרי שנה של דיונים וייעוץ נישואים הגיע הקץ על הזוגיות והם התגרשו. לאחר מכן נדרשו הדיינים להכריע בשאלת הכתובה: האישה תבעה לקבל את מלוא הסכום ואילו הבעל טען כי היא הפסידה את הכתובה משום שהתנהגה אליו לא יפה, לקתה בהתקפי זעם ונהגה לקלל ולהשפיל אותו.
האישה הכחישה את האלימות וטענה כי אינה מבינה מדוע בעלה רצה להתגרש. בתגובה ציין הבעל כי אשתו לשעבר הודתה בהתנהגותה הרעה בפני יחידת הסיוע של בית הדין, אך היא התעקשה שרק נענתה לדרישת חמתה, שהציבה זאת כתנאי לשיקום הבית, ובדיעבד התגלה לה שזה "תרגיל".
האישה אף הציגה בבית הדין מכתבי אהבה שכתב לה בעלה וטענה כי לא ייתכן שאישה כל-כך נוראית תזכה לשבחים שכאלה. האיש הגיב הפעם וטען כי האישה דרשה את המכתבים והם נכתבו שלא על דעתו.
הדיינים שחור, כ"ץ והייזלר ציינו כי "נקודת המוצא של בית הדין היא שכאשר הבעל הוא שיוזם את הליכי הגירושין והאישה חפצה בשלום בית היא זכאית לכתובה". עם זאת, ישנן עילות שונות שבעטיין אפשר לקבוע שהאישה הפסידה את הכתובה.
לפי פוסקי ההלכה, ציינו, במקרה כזה הבעל צריך להתרות באשתו ולהבהיר לה כי אם תמשיך בהתנהלותה היא תפסיד את הכתובה. הבעל לא הוכיח התראה כזו, ומכל מקום אף לא הציג ראיות מספקות האם הקללות והמריבות נבעו בשל התנהלות האישה או בשל התנהגותו-הוא.
בהקשר זה הדיינים ציינו כי יש לקחת בחשבון שהאישה הייתה מוכנה "לשפר את הליכותיה", ואילו הבעל שבר את הכלים מבלי לעשות כל ניסיון לתיקון.
על כן נקבע כי החיוב בכתובה במקומו עומד. עם זאת, הדיינים ציינו כי מאחר שעדיין נותרו בלבם ספקות לגבי התנהגות האישה, עליהם לנהוג בדרך הפשרה. לפיכך הוחלט להפחית שליש מן הכתובה ובסיכומו של עניין חויב הבעל לשלם לאשתו לשעבר 35 אלף דולר.