הייתי בסרט הזה גם כשחקן וגם כמאמן, ואליפות אירופה מרגשת תמיד, אבל "התקווה" בהיכל קבוצת שלמה עדיין העבירה בי צמרמורת. התואר אלופת אירופה מחייב, אבל קשה לבנות על נבחרת ישראל שתיקח תואר שני ברצף.
בישראל אוהבים כדורסל כחול־לבן, להבדיל ממנהלי ליגת־העל שמציפים את הליגה בזרים ובמתאזרחים. הנבחרות הצעירות הן שמורת טבע ו־3,000 איש שהגיעו אתמול לא טעו.
שלושה כדורים חוזרים סרביים בהתקפה הראשונה סימנו את ההמשך. מהיום שבו משחקים כדורסל בישראל יש לנו בעיית גובה ואנחנו מסתדרים איכשהו. אם לא נרחיק את הגבוהים של היריב מהטבעת שלנו נהיה בבעיה גדולה, כי לשחק כדורסל בלי ריבאונד זה כמו לצאת למלחמה בלי חיל אוויר. יש פתרונות לבעיית הגובה, למשל לחץ על כל המגרש או הגנה צפופה גמישה. הבעיה היא שהסרבים לא פראיירים, הכניסו מוביל כדור נוסף והתרגלו ללחץ. ועדיין, 17 איבודים שההגנה שלנו כפתה עליהם ותשע חטיפות ישראליות היו הפרמטרים שאיזנו את חיסרון הגובה.
ראית את נבחרת העתודה, ראית את גלבוע/גליל. קבוצה של אריאל בית הלחמי. שמירות כפולות, לחץ עם רוטציה בהגנה ושחרור כדור מהיר למתפרצות. על הכישרון של דני אבדיה אין ויכוח. לזכותו הוא לא לוקח את המשחק בכוח אליו, מה שאי־אפשר לומר על ים מדר. רוב הפעולות הקבוצתיות שלו הצליחו, רוב הפעולות האישיות הסתיימו בהחטאות ובאיבודי כדור. ים חייב לשפר את קבלת ההחלטות, כי מהאיבודים שלו אין ירידה להגנה.
כשקשה להשיג נקודות מתחת לסל, נשארות הזריקות מחוץ לקשת. במחצית הראשונה היה בסל (1 מ־9 לשלוש), במחצית השנייה קצת עסל (8 מ־17). פיגור של עשר נקודות בהפסקה היה סביר פלוס, אבל נדרשו עשר דקות מאמץ לחזור מפיגור של 13 הפרש ריצת 0:17 סרבית.
לא ניצחנו את סרביה, אבל שתי הקבוצות יגיעו כנראה לשלבים הגבוהים באליפות. נכון שאין לנו שחקנים בגובה 2.10 מטר, אבל יותם חנוכי, נועם אביבי ותומר פורת בהחלט יכולים להתקדם להיות שחקנים לגיטימיים בליגת־העל. מעניין כמה מהצעירים האלה יקבלו דקות משחק בעונה הבאה.