נפש חיה

אז מה אתם? אנשים של כלבים או של חתולים? מחקר חדש בחן את היחסים המורכבים בין בני אדם לחיות המחמד שלהם, והגיע למסקנות מפתיעות: למשל, שמגדלי כלבים יותר מוחצנים, נעימים ומצפוניים, ואילו מגדלי החתולים יותר הרפתקניים ופחות קונבנציונליים. וחכו שתשמעו מה חושבים מגדלי הדגים על החברים שבאקווריום שלהם

חיבתו של הפסיכולוג פרופ' ריצ'רד ווייזמן מאוניברסיטת הרטפורדשייר ל"מדע משוגע" כבר הפכה אותו לכוכב רשת ידוע. מי שנחשף בעבר למחקריו על העל־טבעי והאינטואיציה האנושית, לא יתפלא גם על הפרויקט החדש שלו, העוסק באישיותם של בעלי חיים וברמת הדמיון שלהם לבעליהם. בסקר שערך פרופ' ווייזמן ברשת, הוא ביקש מאנשים לדרג את חיות המחמד שלהם בתחומים כמו ידידותיות ונוירוטיות. כך התברר, למשל, שכמחצית מבעלי הדגים טענו שלחבריהם הרטובים יש חוש הומור מפותח למדי. מתברר שדגים מעריכים בדיחה טובה הרבה יותר מחתולים, סוסים או ציפורים – אבל לא יותר מכלבים. ומה אמרו מגדלי הזוחלים? הם לא מצליחים לראות את הצד המצחיק של הדברים – כך לפחות מעידים בעליהם.

 

הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

 

הסקר בדק גם איך מגדלי חיות המחמד מעריכים את עצמם. "מגדלי הדגים היו האנשים המאושרים ביותר", דיווח פרופ' ווייזמן באתר האינטרנט Quirkology. "בעלי כלבים הם האנשים שהכי כיף לבלות איתם, בעלי חתולים הם הכי מהימנים ומחוברים לרגש, ובעלי הזוחלים הם הכי עצמאיים". ווייזמן מצא גם הבדלים גדולים באישיותם של המגדלים השונים, אבל ההפתעה הגדולה הייתה שהוא גם מצא שרוב האנשים ייחסו את תכונות האופי שלהם גם לבעלי החיים שבביתם. במילים אחרות, מתברר שאנחנו רואים את חיות המחמד שלנו כהשתקפות שלנו עצמנו.

 

 

 

לא סתם שעשוע

 

נדמה לכם שכל זה הוא סתם שעשוע? אז כדאי שתחשבו שוב. בשנים האחרונות קם דור חדש של חוקרים, המתמקדים בבדיקת היחסים המורכבים השוררים בין בני אדם לחיות המחמד שלהם. הם מנסים לענות על שאלות כמו: האם חיות מחמד מהוות במקרים מסוימים תחליף לילדים? האם אנחנו מפעילים עליהם מניפולציות, או שהם מפעילים אותן עלינו? והאם העולם יכול באמת להתחלק ל"אוהבי כלבים" ול"אוהבי חתולים"? יש אנשים שאומרים עליהם שהם דומים לחיות המחמד שלהם, אבל הגישה החדשה הזאת לאינטראקציה שבין בני אדם לחיות מחמד מוזרה עוד יותר: מתברר שאנחנו לא רק נראים כמוהם, אלא גם חושבים כמוהם.

 

רוב המחקרים החדשים מתמקדים בכלבים ובחתולים. כנראה מפני שאלה חיות המחמד הפופולריות בעולם. אמנם יש מספר גדול יותר של דגים באקווריומים, אבל הם נמצאים בבתיהם של פחות אנשים. בארצות־הברית, למשל, יותר ממחצית התושבים מחזיקים בבית כלב או חתול. ובבריטניה, שבה ב־45 אחוז מהבתים יש חיית מחמד, רבע מבתי האב הם בעלי כלבים, וב־18 אחוז מגדלים חתולים. כך שנראה שאפשר באמת לחלק את בני האדם ל"אנשים של כלבים" ול"אנשים של חתולים".

 

האמת היא ששני המינים המועדפים שלנו שונים מאוד זה מזה. וזה לא מפתיע, בהתחשב בעובדה שכלבים התפתחו מבעלי חיים שחיו בלהקות וחתולים מגיעים מגזע של ציידים מתבודדים. כמו שנאמר: כלבים באים כשקוראים להם. לחתולים צריך להשאיר הודעה, והם כבר יחזרו אליכם. "בהתחשב בקשר הפסיכולוגי ההדוק בין בני אדם לחיות המחמד שלהם, הדעת נותנת שכלבים וחתולים יתאימו לאנשים בעלי מבנה אישיות שונה זה מזה", מסביר פרופ' סם גוסלינג, פסיכולוג מאוניברסיטת טקסס שבאוסטין. הנאמנות שלנו לסוג זה או אחר יכולה להיראות משונה, אבל היא ניתנת להסבר, אם נתייחס לחיות המחמד שלנו לא כאל עוד מישהו מבני המשפחה אלא – כמו שטוען הסקר של ווייזמן – כגרסה התואמת שלנו.

 

הרעיון שיש "אנשי כלבים" ו"אנשי חתולים" התפשטה בתרבות הפופולרית. "אפילו אנשים שלא מחזיקים בבית חיית מחמד, וגם לא מתכוונים להכניס בעל חיים הביתה, יודעים לזהות את עצמם כאנשי כלבים או אנשי חתולים", אומר פרופ' גוסלינג. המאפיינים שאנחנו מייחסים לזהויות הללו משקפים את התפיסות שלנו לגבי בעלי החיים האלה. כך למשל אנחנו נוטים לראות ב"אנשי כלבים" אנשים ישירים, נדיבים, נאמנים, ממהרים לעזור, מביאים תועלת וטובים בעבודת צוות. אנשי חתולים, לעומת זאת, נתפסים כמעודנים יותר, עצמאיים, אינטליגנטיים, מהורהרים ומסתוריים.

 

השאלה היא, כמובן, האם יש באבחנות האלה משהו מהאמת?

 

תכונות וסטריאוטיפים

 

כמה מחקרים כבר ניסו לענות על השאלה הזאת, אבל כצפוי, התוצאות לא היו חד־משמעיות. פרופ' גוסלינג ועמיתיו, שהשתוקקו למצוא תשובה, החליטו לבדוק כמה שיותר אנשים, תוך שימוש במבחן האישיות הרציני ביותר – "חמש התכונות הגדולות". הם דירגו את הנבדקים על פי חמישה מפתחות של אישיות: מוחצנות, נעימות, מצפוניות, יציבות רגשית ופתיחות מחשבתית. שימוש בפלטפורמה רשתית איפשר להם לגייס 4,565 משתתפים שזיהו את עצמם כ"אנשי חתולים", כ"אנשי כלבים", כ"שניהם", או כ"אף אחד מהם". "התוצאות שלנו מראות שיש מן האמת בתפיסה העממית הנפוצה הגורסת שיש הבדלים באישיות בין אנשי חתולים לאנשי כלבים", אומר פרופ' גוסלינג. יתרה מזאת, התברר שגם התפיסות הפופולריות לגבי תכונות האופי השונות אינן רחוקות מהמציאות.

 

"בהשוואה לאנשי החתולים, אנשי הכלבים נוטים להיות יותר מוחצנים, נעימים ומצפוניים, ופחות נוירוטיים", אומר פרופ' גוסלינג. פירוש הדבר שהם משתפים פעולה ביתר קלות, מונחי מטרה ואולי גם, למרבה ההפתעה, יותר אמפתיים ומתחשבים מאנשי חתולים. מי שקוראים לעצמם אנשי חתולים, לעומת זאת, נטו יותר להעיד על עצמם שהם לא אוהבים מסגרות ואג'נדות. בהשוואה לאנשי כלבים, הם גילו קצת פחות עניין באנשים אחרים סביבם. ההפתעה הגדולה ביותר הייתה שהם היו גם יותר הרפתקניים ופחות קונבנציונליים מאנשי כלבים – משהו שאולי לא היינו מצפים מטיפוסים נוירוטיים ומופנמים.

 

נראה, אם כן, שאפשר בהחלט להגדיר בני אדם כ"חתוליים" או "כלביים". כמובן שהכוונה איננה שהאישיות של חיות המחמד שלנו בהכרח תואמת את זאת שלנו. במקום זאת, אפשר פשוט להשוות בין הסטריאוטיפים הקשורים לבעלי חיים מסוימים, ואז לבחור את חיית המחמד שתואמת את האופן שבו אנו רואים את עצמנו. לדוגמה, אנשים רבים מקשרים בין חתולים לנשיות ובין כלבים לגבריות. ואכן, המחקר מצא שנשים נוטות יותר לאהוב חתולים, בעוד גברים מעדיפים כלבים. יתרה מזאת, אוהבי כלבים בני שני המינים רואים את עצמם כגבריים יותר מאוהבי חתולים.

 

גם לסטריאוטיפ הזה יש בסיס מסוים; אנחנו לא סתם מקטלגים מינים שונים של בעלי חיים, יש לנו גם דעות מובנות על גזעים שונים, בעיקר כשזה מגיע לכלבים. כלבי קולי נתפסים כגיבורים (זוכרים את לאסי?), פודלים נחשבים מפונקים ולברדורים הם בעלי אופי נוח. ייתכן מאוד שתפיסות אלה מכתיבות את הבחירה שלנו, עם איזה גזע כלבים אנחנו רוצים לחלוק את ביתנו.

 

העובדה שאתם מגדלים גזע מסוים של כלבים בבית יכולה להשפיע גם על האופן שבו אנשים אחרים מתייחסים אליכם. לינדה מיי ועמיתיה מאוניברסיטת דרום־מיסיסיפי ביקשו מנבדקים להתבונן בצילומים של כלבים עם בני אדם שהוגדרו כבעלים שלהם (הם לא היו באמת הבעלים), ולתת לאנשים ציונים בכמה תכונות אופי. אותו אדם נתפס כידידותי יותר אם הופיע בצילום בלוויית קוקר ספנייל, אינטליגנטי יותר אם צולם עם כלב מגזע ג'ק ראסל, ועצבני יותר אם חשבו שהוא הבעלים של צ'יוואווה. החוקרים פירשו זאת כ"העברה ספונטנית של תכונות". במילים אחרות, באופן לא מודע אנחנו מעניקים לבני אדם תכונות שאנחנו משייכים לגזע הכלב שברשותם.

 

כל מי שמחזיק חיית מחמד בבית יגיד לכם שלבן הטיפוחים שלו יש אישיות ברורה משלו. החשיבה הזאת הייתה פעם נושא ללעג וצחוק בחוגי המדענים, אבל בשני העשורים האחרונים הרעיון שאישיות אינה ייחודית רק לבני אדם הפך מקובל יותר. עד כדי כך, שכיום ישנה גרסה לכלבים של "חמש התכונות הגדולות", שבה בעלי הכלבים עונים על שאלות הנוגעות להתנהגות חיות המחמד שלהם, כמו למשל אם הם נוטים להיות עצלנים או מסוגרים. באמצעות שימוש בשאלון הכלבים, יחד עם השאלון המקובל של "חמש התכונות הגדולות" של בני אדם, ליסה קוואנו מאוניברסיטת בריטיש קולומביה השוותה בין תכונות האישיות של כלבים לאלו של בעליהם. היא מצאה כמה קווי דמיון, והבולט שבהם היה שאנשים מוחצנים נטו להעדיף כלבים מוחצנים. מחקר נוסף, של בורבאלה טורצאן מאוניברסיטת אוטווס לוראנד בהונגריה מצאה שיש קווי דמיון רבים יותר בין בעלי כלבים לחיות המחמד שלהם מאשר בינם לבין חבריהם, או אפילו בני זוגם.

 

כך גדל הדמיון

 

איך בכלל התחילה ההשוואה בין אישיותו של הכלב לזאת של בעליו – זאת שאלה אחרת. אין ספק שלגזעים מסוימים של כלבים יש תכונות ספציפיות, שבני אדם יכולים למצוא עצמם נמשכים אליהן. אבל מכיוון שכלבים הם חיות ידידותיות מאוד, אולי אפשר לצפות מהם שיזהו התנהגויות שמוצאות חן בעיני הבעלים שלהם ויחזרו עליהן כדי לשמח אותם. כך שקווי הדמיון בין שניהם יכולים להתפתח עם הזמן. הסקר של ווייזמן תומך בתפיסה הזאת. הוא מצא שככל שאנשים חיים יותר זמן עם חיית המחמד שלהם, כך גדל הדמיון שהם מוצאים בינם לבין האופי של חיית המחמד. מחקר מקיף של 14 אלף כלבים גזעיים ומעורבים שערכה טורצאן אף אישר שאופיו של הכלב מעוצב גם על ידי גורמים כמו אישיותו של הבעלים ואופי האינטראקציה ביניהם. ×

 

תרגום: לילית וגנר

 

בשם בעלי החתולים

נירה רוסו

 

שנתחיל ברכילות? הסלבים שתיעבו חתולים בגלוי היו למשל יוליוס קיסר, ג'ינג'יס חאן ונפוליון בונפרטה. ומי התפרסם באהבתו לחתולים? אוה, אלמונים כמו ווינסטון צ'רצ'יל שסירב לנהל ישיבת קבינט בלי השונר הזכר והזועם שלו בחיקו. לאברהם לינקולן היו שלושה. וגם לנשיא ג׳פרסון. ההיסטוריה מוכיחה שאוהבי הכלבים הם גנרלים. אוהבי החתולים הם מדינאים, כמובן.

 

נשים מעדיפות חתולים. לגזע עליון שכמונו יש נהייה לגזע נבחר מקביל. נשים יודעות להתבונן והן אינטואיטיביות. אבל יש גם מיליוני גברים מוארים שמשוגעים עליהם. מדובר באנשים כותבים. כאלה כמו שארל בודלר, בלזאק, דארווין, כל סופרי ומשוררי האיים הבריטיים, ויקטור הוגו. והמדהים ביותר – ארנסט המינגוויי, המאצ׳ו שחדר העבודה שלו טבל בערימת חתולים.

 

אגב, עניין זה דווקא נבצר מבינתנו. הרי לחתולים יש יכולת מולדת לשפוך את הקפה על הנייר או המקלדת, והאבולוציה העניקה להם גם יכולת מיוחדת להשמיד קבצים. הכלב הוא בן לוויה נפלא בתנאי שאתם קרועים על קפיצות, הלחתות, זוגיות דביקה והרבה יציאות לשירותים. החתולאים אוהבים גם להיות עם עצמם, לזכות בליטוף ובגרגור שקטים.

 

נראה לכם?

 

אולי בעלי כלבים מעובי מוח אינם מבינים מה עובר בראשו של חתול. אבל עבורנו החתול הוא כספר פתוח בכל יחידת זמן. רגשותיו נהירים לנו גם כשהוא טוען בלהט: "יא מהבולה, את לא רואה שעכשיו עברתי משינה במגירה לשינה בכיור? יאללה, תיעלמי למטבח ותפשירי איזה טונה".

 

ומדוע נראה לכם שהחתול אינו חיית שמירה? שוב טעיתם (אינכם אשמים. זה האיי־קיו הכלבי שלכם). לנו אישית יש בבית סיירת מטכ"ל משופמת. כל מקק מסוכן שתוקף אותנו באלימות, יימצא עם בוקר כבר־מינן מכווץ. עבורי, די רק בכך כדי לסכם את טיעוני ההגנה. והשפם.

 

 

בשם בעלי הכלבים

יקיר אלקריב

 

בואו נניח לרגע את הרגשות בצד, ונדבר באופן מדעי. מבחינה זואולוגית, חתול הבית, שמוצאו מחתול הבר, מוגדר כ"טורף לילי מבוית" ונחשב לענף זניח של משפחת החתוליים המסועפת והמפוארת.

 

זאת אומרת שכמו הנמרים, למשל, החיים את חייהם ביחידות, גם הוא אינו זקוק כלל לחברה – לא של חתולים אחרים ולא של בני אדם. אבל כיצור גמיש, החתול יכול להסתגל, בטח כשמדובר בחיים טובים ובפינוקים למיניהם. ואילו מקורו של הכלב בזאב הבר, החי בלהקה מורכבת ששוררת בה היררכיה שלא הייתה מביישת יחידה בקג"ב.

 

גידלתי חתולים וגם כלבים, ואני יכול להבין את הקסם שחתולים מהלכים על בעליהם. יש באמביוולנטיות שלהם ובהימנעות שלהם מחברה איזה מסתורין המושך אליו את מיטב מאמצי הפענוח. אבל מי באמת מבין מה מה עובר לחתול שלו בראש?

כמו לכל יונק, גם לחתולים יש דחפים, צרכים ואינסטינקטים. אבל האם יש להם רגשות?

 

עשרות מחקרים ניסו לפצח את השאלה, ואף אחד מהם לא חזר עם מסקנה חד־משמעית.

 

כשמדובר בכלבים, לא צריך מחקר; הרגשות שלהם – עצב, פחד, אהבה ושמחה – ברורים ומובהקים. והצרכים פשוטים: לאכול, לצאת, לשחק. גם התקשורת עימם ישירה ולעיתים עמוקה יותר מהתקשורת המילולית עם בני אדם, הנוטה לקרוס תחת  המורכבות של עצמה.

 

בספרה המרתק "האבולוציה של האהבה", פרופ' עדה למפרט מציעה תיאוריה נפלאה על אודות הקשר עתיק היומין שבין האדם לכלב; היא טוענת שבמהלך האבולוציה האדם והכלב חלקו את היתרונות שהפכו אותם לשני היונקים המוצלחים ביותר בהיסטוריה של הטבע: האדם פיתח את הלסת השרירית והגמישה שאיפשרה בשלב מאוחר יותר את התפתחות הדיבור, השפה והתרבות. והכלב זכה באף המשוכלל, עם חוש הריח האדיר. יחד הם יחידה אבולוציונית אחת, מושלמת.