בני הזוג עברו להתגורר בבית בקיץ 2009. כארבע שנים לאחר מכן החלה האדמה שמסביבו לשקוע, והם הבחינו כי דופן תעלת הניקוז נמחק. כמה חודשים לאחר מכן נסדקה החומה שהקיפה את הבית, הריצוף בחצר החל להתפרק ונוצרו סדקים גם לאורך החניה.
בני הזוג פנו לבית המשפט וביקשו להטיל אחריות על חמישה גופים: המועצה האזורית והוועדה לתכנון ובנייה, שהבית נמצא בתחום השיפוט שלהן, רשות הניקוז והנחלים, חברת הביטוח שהבית בוטח אצלה בביטוח חובה והוועד המקומי של ניצני עוז.
מהנדס ושמאי שמונה על ידי בית המשפט להעריך מה גרם להיווצרות הסדקים ומהו היקף הנזק, מצא כי השקיעה בקרקע נגרמה כתוצאה משני אירועים משמעותיים ששינו את המאזן ההידרולוגי הטבעי בקרקע החרסיתית שעליה נבנה הבית: סלילת כביש 6 שבמסגרתה הטו חלק משמעותי של אחד ממקווי המים באזור ופיתוח שכונת ההרחבה הסמוכה.
בעקבות ממצאים אלה פנו הצדדים להליך גישור שהסתיים בהסדר עם ארבעה מתוך חמשת הגופים, ושולמו לתובעים פיצויים של כ-288 אלף שקל. הגוף היחיד שעמו לא גובשה הסכמה היה רשות הניקוז, שסירבה להכיר באחריות שלה לנזק אף שלפי ממצאי המומחה חלקה היה משמעותי כמי שהייתה אמונה על ביצוע הטיית המים לצורך סלילת הכביש.
בפסק דין קיבלה השופטת ליאת הר ציון את ממצאי המומחה שהעלו כי הרשות ידעה שבית התובעים נבנה על קרקע בעייתית, ועל כן היה עליה לערוך בדיקות ותחקירים לפני ביצוע ההטיה, ולמצוא פתרון ראוי שימנע או יקטין את מידת השקיעה של הקרקע.
היא הבהירה כי רשות הניקוז "אינה יכולה להתנער מחובתה כלפי צדדים שלישיים שנפגעו כתוצאה ממימוש סמכויותיה על פי החוק". הרשות אמנם ניסתה להטיל את האחריות על הרשות המקומית, אך השופטת קבעה כי "עצם העובדה שתוואי ניקוז מסוים עובר בתחומיה של רשות מקומית אינו מסיר מעל כתפי רשות הניקוז את האחריות המוטלת עליה על פי חוק".
לפיכך נקבע כי הרשות לא נקטה אמצעי זהירות דרושים כדי למנוע את הנזק המשמעותי שנגרם לתובעים, ולכן היא צריכה לפצות אותם בהתאם.
מידת האחריות של הרשות הועמדה על 45% מסך הנזקים (כ-302 אלף שקל עלות תיקון ועוד 50 אלף שקל על עוגמת נפש). בהתאם חויבה הרשות בפיצויים של כ-139 אלף שקל בתוספת שכר טרחת עו"ד בסך של כ-27 אלף שקל.